השבת הזאת נקראת שבת חזון, לכאורה על שם המלה הראשונה בהפטרה שאותה קוראים ברוב קהילות ישראל בפרשת דברים בשבת הסמוכה לתשעה באב. פרשת דברים והספר כולו נקראים כך על שם הפתיחה לנאום הפרידה של משה רבנו: [א] אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. את דבריו נושא משה על סף הכניסה לארץ, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המזרחי ודבריו הם דברי תוכחה על כשלונות שהיו לנו במהלך הנדודים מאז יציאת מצרים. המקומות המוזכרים במחצית השנייה של הפסוק רומזים לאותם כשלונות. רש"י מבאר אילו כשלונות רמוזים במקומות המוזכרים ומסביר: והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.
כלומר, משה רבנו אומנם מוכיח אותנו אבל הוא עושה זאת בעדינות, במאמץ מודע שלא לפגוע במאזינים. עם זאת הוא לא עושה לנו הנחות, בהמשך הוא מפרט היטב את הכשלונות שהיו וגם את אלה העתידים להיות. שהרי זה מה שהוא אומר לנו לקראת סיום דבריו (פרק לא): [כז] כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה', וְאַף, כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי. אם כן, אם בהמשך הוא אומר הכל ברור, מה הועילה העדינות בתחילת דבריו? אלא שבני ישראל ידעו שעד עתה, בכל הכשלונות שהיו, מי שעמד בפרץ והגן עליהם מפני תגובה חריפה של ה' היה משה. והוא עשה זאת במסירות נפש כפשוטו, כמו שהראינו כמה פעמים בעבר.
כאן נזכיר רק כשלון אחד הרמוז במלים וְדִי זָהָב. אומר רש"י: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם. זו גם הייתה הטענה של משה כלפי ה', הוצאת אותם ממצרים עם הרבה זהב, מה הפלא שנכשלו בו? זו ממש חוצפה כלפי הקב"ה, אבל משה עושה זאת כדי ללמד סנגוריא על עם ישראל. ובהמשך הוא אף מרחיק לכת ומודיע לה' שאם אין הוא מוחל לעם ישראל כולו אזי מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וכך לאורך ארבעים שנה, נופלים ושוב קמים. וזו ההיסטוריה של עם ישראל מאז ועד בכלל, מייחסים חשיבות מוגזמת לאיזשהו עניין, כלכלה משגשגת למשל, נסחפים עם זה ושוכחים לשמר את הקשר עם בורא עולם ומנהיגו. משה רבנו רואה שזה האופי שלנו ומודיע מראש שצפויים עוד כשלונות.
גורמי ההידרדרות
בני ישראל יודעים היטב מה עשה משה עבורם, עד כמה מסר את נפשו לטובתם ולכן הם מקבלים את תוכחתו באהבה. כאמור, השבת הזאת נקראת "שבת חזון" על שם המילה הראשונה בהפטרה ובספר ישעיהו בכלל: [א] חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם-בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה. ישעיהו ידוע כנביא הגאולה והנחמה אבל הפרק הפותח את דבריו מכיל דברי תוכחה נוקבים. הוא פותח בתיאור המצב העגום בממלכה: [ז] אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. הוא מבהיר כי המעט שנותר על מכונו מהממלכה, נותר בחסד חנם מאת ה': [ט] לוּלֵי ה' צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט--כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.
ובמי או במה תולה הנביא את ההדרדרות הקשה? גם במי וגם במה; הוא מטיח במנהיגות הדתית והמשפטית, (באותם ימים לא הייתה הפרדה ביניהם) שעבודת ה' שלהם נהייתה טכנית בלבד, כאילו ה' עובד אצלם וכפוף להוראותיהם, בעוד עניינם האמיתי הוא הדאגה לרווחתם האישית. גם אם למטרה זו הם מעוותים את המשפט וכתוצאה מכך נפגעים החלשים בחברה, היתום והאלמנה. זהו ה-במי. הגישה הזאת הקרינה אל פשוטי העם וגם הם התרחקו מה' וממצוותיו כמו המנהיגים הרוחניים. זהו ה-במה. כי אם הבעיה הייתה רק בצד אחד של המאזניים, אולי המצב לא היה מידרדר עד כדי כך, אבל כשהעם נוהה אחרי מנהיגות נהנתנית ולומד ממנה, לא נותר מי שיעצור את ההידרדרות.
זה מול זה, מופת המנהיגות של משה רבנו מול מנהיגות קלוקלת שמתאר הנביא. כאשר מערכת המשפט מתנהלת כתיקנה בירושלים, אזי (פסוק כא): ...צֶדֶק יָלִין בָּהּ... וכשהיא מתקלקלת התוצאה היא: ...וְעַתָּה מְרַצְּחִים. מעשי הרצח נפוצים יותר ויותר ר"ל. דברי הנביא אינם מצליחים לחולל שינוי, השופטים בטוחים שהם בסדר גמור, הם לא אשמים שפשוטי העם אינם מצליחים לרדת לסוף דעתם. יש הידרדרות בביטחון ובתחומים נוספים? אדרבה הם אלה שעומדים בפרץ לעצור את ההידרדרות. ובכל שנה קוראים את זה לפני תשעה באב כתזכורת לגורמי החורבן וכמובן גם לנתיב שבו עלינו ללכת אל הגאולה. כמו שמסיימים בהפטרה: [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה... [כז] צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה.
