איזה כיף להתענג בימים מלחיצים אלה, בתוך שעה וחצי של קומדיה, הבנויה על רעיון שאיש לא חשב עליו קודם: כמה זוגות חברים טובים המתכנסים לארוחת ערב, כשהמארחת מציעה להחיות את המשחק ששיחקנו בעודם ילדים של "אמת או חובה", בגירסה חדשנית בת זמננו. הרעיון הוא: להניח את כל הטלפונים הניידים על השולחן, וכל הודעה, מסרון או ווטסאפ יושמע לאזני כולם. זו בבחינת התערטלות. חשיפת כל הסודות הכמוסים שמוטמנים בטלפון האישי של כל אחד. כמו כאלה שהברווז לא מוכן לגלות לנו, גם אם האירנים חשפו אותם. בעלת הבית, אפי, פסיכולוגית במקצועה, מאיה מעוז בעלת הנוכחות הבולטת ביותר, שכדרכה, היא המולכת על כולם ועל התפתחות מהלך העניינים, מתוך נסיונה (בסיפור המחזה) בהבנת נפש האדם; נשואה ליובל, מנתח פלסטי - מורדי גרשון השחקן הקומיקאי והדרמטי שהכל זורם ממנו בחום ואנושיות. חבריהם הם תומר שרון המקסים כאלדד, וריקי בליך כאשתו הנשית והתוססת, אך הסובלת מהתייבשות קיום יחסי המין ביניהם; נתי רביץ המצודד כשפיגל, נהג מונית הוומנייזר, שפרח, אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות, היא ספיר אזולאי, כשרון רענן חדש שהתוסף להבימה בהצלחה. שלושת הזוגות שהגיעו, מחכים לארוחה לחברם המאחר הרווק היחיד, יקי (פיני קדרון), שהוא מורה לחינוך גופני גדל גוף. המארחת מגישה מתאבנים, וכשיקי מגיע הוא מבקש בסוד מאלדד להתחלף בניידים שלהם, בתרוץ שהוא מחכה לקבל צילומי נערה שעימה הוא בקשר בנייד. אלדד טוב הלב נענה לו. אבל מה שנחשף בהמשך, הופך לדרמה בהופכו את קערת היחסים בין כולם, ומטלטל אותם, כמו גם את הצופים, המתגלגלים מצחוק ממה שהאמת מסוגלת לעשות למערכת יחסים הכביכול הדוקה ונאמנה. הביצוע הכה מקצועי ומושלם של כל השבעה, מעניק לצופים תחושה שהם עצמם יושבים סביב השולחן עם הטלפונים של עצמם. כי מה שמתרחש, די מטלטל את הקהל, שמעולם לא קרה כמעט למי מהם, על כל התוצאות הגורליות של המשחק התמים הזה. עדיין לא צפיתי בסרט המקורי שמחכה לי באיטלקית ללא תרגום במחשב של אחי, דובר האיטלקית. יהיה מעניין לחזות בו, לאחר הביצוע הכה מרהיב של הקאסט הישראלי, שעיבודו ותרגומו של ארז דריגס הצעיר מעניקים למחזה ניחוח ישראלי ותחושת יתר של אמפטיה. כי הסרט המקורי זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק, ובפרס האקדמיה לקומדיה האיטלקית. הפקת התיאטרון הלאומי הבימה מצוידת בעיצוב במה מפתיע ומקורי ביותר של שני טור, בעיצוב תלבושות אותנטי חביב של נועה דותן, בעריכה מוסיקלית נעימה של מירי לזר ובתאורה של מאיר אלון הוותיק. והשאפו הענק מגיע לבימאי על בימויו הקולח, הזורם ומדגדג בנקודות הנכונות - של נתן דטנר. קומדיה כמו שרק האיטלקים יודעים ליצור.