פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת שניתן לאחרונה (27.7.16) ממחיש את הקשיים שמתעוררים בנוגע לחלוקת משקים חקלאיים לאחר מות בעליהם. באותה פרשה דובר על בני זוג נשואים שבשנת 1961 התקבלו כמתיישבים במושב בדרום הארץ. במושב זה קיבלו השניים משק, שלימים הזכויות בו נרשמו על שם הבעל. לבני הזוג היו שני ילדים, בן ובת, כאשר הבן נפטר בגיל צעיר.
בשנת 1988 ערך הבעל צוואה שבה קבע, כי במותו כל הזכויות במשק יועברו לאשתו, ולאחר אריכות ימיה - לבת. עוד ציין בצוואתו, כי אשתו לא תהיה רשאית להעביר את הזכויות במשק בכל דרך שהיא, משום שבסופו של דבר המשק מיועד להגיע לבעלות הבת. זמן קצר לאחר עריכת הצוואה הלך המצווה לעולמו, ואלמנתו פעלה להעברת הזכויות במשק על שמה. מקץ 16 שנים נפטרה גם היא, ולא הותירה אחריה צוואה. הבת פנתה לרשות מקרקעי ישראל להעברת הזכויות במשק על שמה, בהתאם לצוואת אביה, וכזאת נעשה בו ביום.
אלא שכאן הופיע נכדם של בני הזוג המנוחים, שהוא בן-בנם, וביקש לטרפד את מהלך דודתו. הוא עתר לרשם לענייני ירושה לקבלת צו ירושה אחר עזבונה של סבתו, ואמנם ניתן צו כזה שקבע, כי יורשיה בחלקים שווים הם הנכד הבת. הנכד גם ביקש וקיבל צו שיפוטי שמנע באופן זמני מדודתו לבצע העברת זכויות כלשהן במשק החקלאי של הסבים, שכאמור בינתיים נרשם על שמה.
הסכסוך הובא לפתחו של בית המשפט, כאשר הנכד ביקש לבטל את רישום הבעלות על שם דודתו. לטענתו, ההעברה לא בוצעה כדין, מאחר שהסב כלל לא יכול היה לצוות את המשק לבתו, ואין כל משמעות לצוואה בעניין זה.
המבנה המורכב של הסכמי המשבצת
בלב הדיון המשפטי הוצבה הסוגיה העקרונית של הורשת זכויות במשקים חקלאיים. השופטת גילת כהן כתבה פסק דין מאלף ומאיר עיניים. היא מסבירה, כי בשונה מהתפיסה הרווחת בקרב הציבור לפיה המשקים החקלאיים הם ככל נכס, הרי המצב המשפטי שמאפיין זכויות במשקים אלה מורכב למדי, ואי-ידיעתו מובילה לעיתים לתוצאות קשות.
שלא ככל נכס רגיל, משקים חקלאיים לעיתים כלל אינם שייכים, במובן המשפטי, למי שמחזיק בהם. אופי הזכות בהם מוגדר כ"בר-רשות", בשונה מבעלות, וזכויות כאלה תמיד כפופות למערכת הסכמית שקיימת בין מספר גורמים. בעבר היו בין גורמים אלה הסוכנות היהודית, רשות מקרקעי ישראל והאגודות השיתופיות הרלוונטיות, ולימים הצטמצם המשולש, מסיבות היסטוריות שלא ניכנס אליהן, לשניים: רשות מקרקעי ישראל והאגודה השיתופית הרלוונטית.
חשוב להבין, כי ההסכמים (המכונים "הסכמי משבצת") שמסדירים את הזכויות בקרקע חקלאית במושבים, מגבילים באופן מפורש את עבירות הזכויות במשקים, לרבות בדרך של הורשה. ההסכמים קובעים במפורש, כי נכסים אלה אינם באים בגדר עזבונם של חברי האגודה המחזיקים במשק. כלומר: נכסים אלה אינם מהווים חלק מהרכוש שנותר אחר מותו של המחזיק בהם.
עוד קובעים ההסכמים, שבמות אחד מבני זוג שהם חברי אגודה המחזיקים במשק, אם הניח אחריו בן זוג, יעברו כל זכויות השימוש שלו במשק לבן זוגו בלבד, וזאת אפילו אם המנוח הניח ילדים ביחד עם בן הזוג. למקרה שלא הניח המנוח בן זוג אך הניח ילד אחד, יעברו כל זכויות לילד, בתנאי שהוא מוכן ומסוגל לקיים את המשק. אם לא הניח בן זוג אך הניח יותר מילד אחד, יעברו הזכויות רק לאחד מהם - מי שמוכן ומסוגל לקיים את המשק. באין הסכמה בין הילדים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק, יחליט בכך בית המשפט.
במילים אחרות: דרך העברת זכויות במשק חקלאי שונה מאוד מכל נכס אחר שנמצא בבעלותו הפרטית של אדם. הסיבה פשוטה: החזקה במשקים חקלאיים איננה עולה כדי זכות "קניינית", קרי זכות בעלות מלאה ומדובר, כאמור, בזכויות בר-רשות בלבד. לכן העברתן של זכויות אלה מוגבלת בהגדרה וכפופה להוראות הסכמי המשבצת.
שני הצדדים לא מתאימים
בני הזוג המנוחים בפרשה הנוכחית לא היו בקיאים בדין זה ועשו טעויות רבות, מתוך הנחה שלאחר אריכות ימיהם יעבור המשק לבתם. כפי שהתברר, האב המנוח כלל לא יכול היה להורות בצוואתו שהמשק יעבור בסופו של דבר לבת. הוראה שכזו, קבע בית המשפט, עומדת בסתירה להסכם המשבצת שממנו יונקים משקי המושב את הזכויות, ולכן היא בטלה. מה שיכולים היו בני הזוג המנוחים לעשות, אילו הכירו את הדין, הוא שהאישה תערוך מסמך של מינוי בן ממשיך לטובת הבת בהתאם להוראות הסכם המשבצת, או לכל הפחות תעשה צוואה שבה תגדיר את הבת כזוכה במשק (אף שאפשרות זו בעייתית יותר).
התוצאה הייתה, שלמרות רצונם המפורש של ההורים, הבת לא יכולה הייתה לקבל את הזכויות במשק מכוח הצוואה, ועתה יש לחלקן בהתאם לדין. הבת טענה, כי לאחר מות אמה האלמנה נותר רק ילד אחד (היא עצמה), מאחר שאחיה (אביו של האחיין המתנגד) נפטר זמן רב לפני מות אמו. לכן, גם על-פי הסכם המשבצת מגיע לה לקבל את הנכס.
אלא שהפרשנות המרחיבה שננקטת במצבים כאלה מכירה בצאצא כמי שנכנס בנעלי הבן. כלומר: בפרשה זו נוצרה תחרות בין הבת לאחיין, בלא שלמי מהם יתרון מובהק על משנהו. כפי שנראה על פני הדברים, וכך התרשם בית המשפט, לא הבת ולא הנכד מתאימים לנהל את המשק מפני ששניהם אינם עוסקים ומעולם לא עסקו בחקלאות. לכן בית המשפט החליט שלא להחליט בסוגיה זו, קבע כי לצורך הכרעה בשאלה יידרשו הצדדים להגיש תביעה נפרדת, ובצד זאת המליץ בחום לבת ולנכד לשקול הגעה לפתרון ולהסכמה ביניהם בדרך של גישור או פשרה.
