ג'נט ילן ראשת הפד האמריקני מתלבטת בשאלה אם ומתי להעלות את הריבית בפעם השנייה השנה. כרגיל לכל החלטה בכלכלה יש מחיר. מאז המשבר שפרץ ב-2008 הורדו הריביות לרמות היסטוריות. לכאורה אין רע בכך. ההורדה עזרה להתאוששות הכלכלית באורח מסיבי. אך גם היום לא יצא העולם מהמשבר. הצמיחה העולמית לא הורידה משמעותית את האבטלה. גם בארה"ב בה חזרה רמת האבטלה לממדים נמוכים לא התבטא הדבר בעליה ברמת המחירים.
השאלה היא אם כן מה רע בכך? ובכן, ריבית כה נמוכה לאורך זמן פוגעת ברצון לחסוך, מפתה את המשקיעים לקחת סיכונים ואף פוגעת ביכולת החיסכון הפנסיוני למלא את תפקידו והוא לצבור הון מספיק לעת פרישה. ל"רוע המזל" הגידול בתוחלת החיים מניח מכשול נוסף להשגת מטרה זו. ג'נט ילן מחכה לכך שיעד האינפלציה 1-2% יושג, או אז היא תעלה את הריביות. לדור שהכיר את שנות האינפלציה בשנות השבעים וחלק משנות השמונים של המאה הקודמת הרצון לאינפלציה עלול אפילו להראות מוזר.
הפיננשל טיימס נגע לאחרונה בהרכב המועצות המיעצות לנגידי הבנקים המרכזיים והצביע על כך שבארה"ב מכהנים גם אנשים עם ניסיון מעשי בעוד אצלנו הוועדה המוניטרית של בנק ישראל מונה חברים חיצוניים שהם על טהרת האקדמאים קרי: פרופסורים לכלכלה.
כלכלה שייכת לתחום מדעי החברה וככזאת היא אינה מדע מדויק. זוכה השנה בפרס נובל לכלכלה הוא פרופסור שחוקר את התנהגות האנשים ומצביע על אי-הרציונאליות בחלק לא מבוטל מהחלטותיהם הכלכליות. המחליטים בבנקים המרכזיים צריכים לשנות את התייחסותם.
בכלכלה מסבירים את שיווי המשקל במחיר, בשוק חופשי, ב"יד הנעלמה של השוק". ללמדנו שלא בכל תופעה ניתן למשש או לזהות את התהליך במדויק.
לו ילן, שצופה העלאה מינימלית בת רבע אחוז, הייתה חושבת מחוץ לקופסה, הייתה מעלה את הריבית אפילו ב-0.05% ורואה מה תהיה התגובה של השוק. העלאות בנות רבע אחוז או כפולותיו או כלום אינן גזירה משמים. הכלכלה אינה אוהבת מהלכים דרסטיים כמו העלאות בלפחות רבע אחוז לעומת הריבית האפסית הקיימת היום, מה גם שכבר הזכרנו שהצבור אינו מתנהג בהכרח לפי נוסחה מוכתבת. הוא הדין לגבי ישראל.
