המצב בצפון מתקרב לפיצוץ, והמתח בארץ הגיע לשיא. דרוש רק גפרור שיצית את האש, כי הכל כבר ערוך ומוכן לבאות. הדברים אמורים, כמובן, בסכנה הנשקפת לישראל מאירן, שזוממת לנקום, בכל רגע נתון, את מה שהיא מייחסת לפעולת צה"ל נגדה, לפני שבועיים, בעומק שטחה של החזית הסורית, ושבה היא רואה התגרות מצידה.
ושלא תהיה אף לרגע טעות. אירן כבר הפנימה מכבר את העובדה שעיני ישראל עוקבות בדריכות אחר תוכניתה הגרעינית, ושהיא ערוכה לקראתה בהתאם. בהקשר זה יש לזכור שהסכם הגרעין, שנחתם בין אירן לבין המדינות המובילות בקהילה הבינלאומית, לא זו בלבד שלא מהמדינה האיסלאמית את התשתית הגרעינית שהיא הצליחה לבנות, הוא אף התיר לה להפוך, ברבות הזמן, למדינת-סף גרעינית.
על-רקע כל זאת, השאלה הגדולה הניצבת בפני מקבלי ההחלטות אצלנו אינה רק שאלת התגובה האירנית נגד ישראל, אלא בעיקר עד כמה אפקטיבי יהיה סיכול צבאי, וכיצד הוא ישפיע על סיכויי מניעת חזרתה המואצת של אירן לנתיב הגרעיני "ביום שאחרי", והפעם באופן מחתרתי בעיקרו ותוך חתירה מהירה להשגת נשק.
אתגר
לית מאן דפליג שהדברים אמורים באתגר המונח לפתחנו, והמחייב השמת יד על הדופק באורח רציף וחשיבה אסטרטגית. יסודית ומורכבת. כנגד סיכול מזימת הגרעין האירנית דרושים מיקוד מודיעיני, הכנת אופציות אופרטיביות שונות, דיאלוג רציף עם ארה"ב של טראמפ, ויצירת שותפויות איזוריות, ככל שיתיר מפגש האינטרסים המתפתח בין ישראל לחלק ממדינות האיזור.
ובינתיים, על ישראל לקחת לתשומת-ליבה שבסופו של דבר היא תיאלץ להתמודד לבדה אל מול האיום הנשקף מאירן. התמודדות שכזו מצידה עשויה להצליח, כל עוד תינתן לה יד חופשית לפעולה, וכל אימת שלא ייערמו בפניה מכשולים מצד אלה הנחשבים לדורשי טובתה.
