אין לקנא בדמוקרטיה בימינו האלה. היא מתמודדת עם קשיים של דימוי עצמי. היא לא בטוחה עוד בזהותה. כשאומרים עליה שהיא ליבראלית, היא חוששת כי אומרים עליה שהיא אובדנית. אומרים עליה כי היא א-ליבראלית, אוחז בה פחד כי היא טוטליטרית למעשה ומתחזה כנאורה. כשהיא קוראת בספרים כי היא שלטון העם היא מתעוררת למציאות בה איננה אלא שלטון הרוב שאינו משגיח בזכויות המיעוט החוטא מעצם העובדה כי הוא מיעוט. היא חוששת שמא אבד עליה הקלח ואין אומרים עליה שהיא קיימת אלא מפני שההיסטוריה הוציאה שם רע לכל אלטרנטיבה אחרת.
ביותר קשה לה עם העיתונות. היא לא יכולה בלעדיה. אבל גם איתה קשה לה עד למאוד מאוד. חיבה רבה נודעה למטפורה כי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. שאלו את הדמוקרטיה, ותאמר כי זה לא ברור לה עוד. היא מוקפת להקות עיתונות התוקפת אותה. בהפוך על הפוך, אם לדבוק במטפורה, הדמוקרטיה מתגוננת מול כלבי השמירה המגנים עליה.
בנוסף, תפריט עוועים של פייק ניוז, של אמת אלטרנטיבית, של משחק בעובדות כמו בקוביות, מוגש לבוחריה שאינם יכולים לדעת עוד במה מאכילים אותם. ידיעות מורעלות עטופות מרציפן. ידיעות מרגיעות מוגשות על מצע סרפדים. עטרות נעשות זרי קוצים וזרי קוצים לזרי דפנה, והדמוקרטיה רדופה חרדה שמא הקלפי, תיבת הקסם הנהדרת של כל דמוקרטיה, קולטת בלבול ופולטת מבוכה ומזדייפת בכשרותה.
ייסוריה בוודאי גוברים כשהיא עומדת חסרת אונים נוכח השימוש שעושה העיתונות כדי להטיל דופי במקצוע העיתונות. מה תעשה כשהידיעות הנחשבות אמת הן אלה המודיעות כי העיתונאים שקרנים, לא כולם כמובן, אבל האומר "לא כולם" אומר בעצם הרוב, והאומר הרוב אומר בעצם שזה מה שקובע, רוב הכתבים, רוב התחקירים, רוב המערכות, רוב כלי התקשורת הכתובים והאלקטרונים והאינטרנטיים. המקצוע מזוהם. הכותרות אומרות זאת. האותיות הקטנות. האטמוספרה. להישאר דמוקרטיה בעולם בו האמת נעדרת, נעשית עדרים עדרים, זה או לגלות כי הדמוקרטיה חסינה יותר משהיא עצמה מעלה על הדעת ומלחמת ההישרדות שלה הירואית וחרף המצור שצרים עליה סוף דבר לא יוכלו לה. כך האופטימיסטים, או להאמין בניסים. כך הפסימיסטים.
אני אופטימי. אכן, כוחות רבי עוצמה, גם פוליטיים, גם אידיאולוגיים, גם אמוניים, גם כלכליים, רודפים את האמיתות שאיננן נוחות להן בכל אמצעי, ואינם מהססים להשתמש במנגנונים המשרתים את טובת הכלל כדי לשעבד אותם לטובתם ולתועלתם הם. ואף על-פי כן, אמת מארץ תצמח. יש לאמת גייסות. יש מדיה מקצועית. יש אנשים ונשים מבורכים באינטגריטי, באומץ לב, בנאמנות לשליחותם. גם בתוך הבלבול הגדול ניכרים דברי אמת. כנגד רבים שאינם רוצים בכלל באמת כי היא כואבת לעיתים יותר מדי, יש רבים שבוחלים בכזב ולו מפני שהוא כמו סם המכה אותך בעצבות כשכוחו המשכר פג. העולם הפייקטיבי מצער אותי צער עמוק, הוא מכוער, הוא מתגרה, הוא מרקיב, אבל סוף דבר הוא לא יוכל לדמוקרטיה. היא חרדה אבל היא תעמוד, כי לשקר אין רגליים. למרות שהוא זוחל, אין לו עמידה.
נו ניוז
הפחד שלי, לא עד כדי אובדן האופטימיות, הוא לא מפני "פייק ניוז". הוא מפני "נו-ניוז". השקר הנורא ביותר איננו השקר שמספרים אותו אלא האמת שמסתירים אותה. זה מסכן את הדמוקרטיה פי כמה מאשר הפייק. דמוקרטיה היא משטר בו המידע שייך לציבור. היא פילוסופיה המלמדת גם את בעלי השררה כי האינפורמציה, כולל זו שהם עצמם יוצרים אותה, היא לא שלהם אלא של הבוחר. בעובדה שמפני שלום הציבור ייתכנו פיסי אינפורמציה, כגון בענייני ביטחון, שעליהם להישאר חסויים, אין כדי לשנות את הכלל הגדול, כי מה שקורה במרחב הציבורי הדמוקרטי הוא רכושו של הבוחר. להסתיר מן הבוחר את המידע השייך לו, הוא גזל מן הבחינה המוסרית, ופגיעה חמורה בחירותו כבוחר. רשות יכולה להעלים עובדות ובוחר יצביע כאילו מעולם לא קרו! רשות יכולה להעלים אנשים, ולצאת מן הקלפי מוכתרת כי מי שיכול היה לחשוף את נגעיה איננו כי לקחו האלוהים. רשות יכולה להכתים את שמה הטוב של העיתונות. זה לא יעזור לה. אבל ה' ישמור את הדמוקרטיה מרע, כשרשות מעלימה עיתונאים.
היא מעלימה את האחד כדי להאלים את האחר. היא יודעת כי מרוב פחד עלולים גם אנשים ונשים המאמינים בלב שלם כי המידע הוא רכוש הציבור, לשתוק, לא למסור אותו, להשלים עם העובדה הנוראה שמוטב להם להיות מוכי אלם. ואם רשות סומכת כי לא יבואו עמה חשבון על שהעלימה אדם כי במבחן השורה התחתונה, התועלת המדידה בטיפוח יחסי קרבה עם רשות כוחנית המתגמלת את המוחלים לה עולה לאין שיעור על התועלת העתידה בעולם הבא המתגמל, כך ראוי להאמין - את מי שאיננו מוכן להמיר ערך במחיר - או אז הדמוקרטיה עלולה לקרוס.
ציניות כזאת היא פטאלית. מפני שהיא נראית מובנה מאליה. מפני שההיגיון שאחר הכל ניתוק יחסי קרבה עם רשות לא תחזיר את האיש שהעלימה לחיים נראה כל כך בריא. אפשר, מותר, ישר הוא, לשקול תועלת מול תועלת, כששתי כפות המאזניים עומסות תועלת כנגד תועלת, אבל מאזניים בהם מונחת על כף אחת התועלת ועל השנייה היושר, אינם מודדים אלא את משקלה של הציניות. אין מה לדבר על מאזני צדק. זה הפחד. הציבור, שאומרים לו כי סוף דבר הוא הנהנה מן הציניות, הוא יקצור את פירות טיפוח היחסים עם הרשות התקיפה המיטיבה עם מי שמשלים עם העובדה כי בעולם ממנו ניפתה את אלוהים, לה המלוכה.
ועדיין אני אופטימי. פצועה. כואבת. מדממת. הדמוקרטיה תתאושש. המהלך האנושי בהיסטוריה הידועה, הגיע לדמוקרטיה אחרי שנתנסה בכל ונטרף בכל שיטה עד שבא אל המחוז השברירי אומנם אבל האחד שלא המיט אסון על האנושות. למהלך הזה אין תמורה. אין עליו חרטה. אין ממנו שיבה אל הצללים הקודרים שעשו את העולם לאפלה.
הכוח הערום מנסה. הכוח הערום אינו עושה חשבון נפש. הכוח הערום גורס שהכל הולך, שהבל ייאמן כבר קרה ועוד יקרה, שמוטב למי שנבהל על שהעלימו אדם להתנחם כי זאת לא פעם ראשונה ולא פעם אחרונה וכל חי עלול להימנות עם המתים אם הוא יפריע. הכוח הערום גורס כי הוא שליט בלבדי במידע, ומי שרוצה לדעת יותר ממה שמתירים לו לדעת, מורד במלכות, ואחת דתו. להיעלם בלי שיידעו כי הוא נעלם. הכוח הערום הציני הזה, ש'אפשר להבין אותו' על-פי משוואות האינטרסים, הוא האיום הגדול על הדמוקרטיה.
אבל הציניות תביס את עצמה. אין היגיון קיומי אחר.
