לפני מעט יותר משבוע פרסמה מועצת ישע דווח על קצב גידול הישוב היהודי באיו"ש בין השנים 2008 ל-2018. לפי פרסום זה היה מספר היהודים בחבלי הארץ הנ"ל בתחילת ינואר 2019: 448,672 נפש, ב-150 ישובים. במהלך 11 השנים הנסקרות, היה הגידול השנתי הממוצע כ-15,172 נפש, או כ-4.3%. מאחר שהגידול באחוזים מבטא שינוי אקספוננציאלי, הרי שאם ימשך כך בעשור הקרוב, יגיע מספר האוכלוסין היהודי באיו"ש לכ-684,000 נפש, ובתוך 20 שנה לכ-1,041,000. הגידול השנתי היהודי בישראל בשנת 2017 היה 3.16% והוא נמוך בכ-36% מזה של איו"ש.
אולם, המספרים היבשים והחשובים כשלעצמם, מייצגים מגמות בעלות חשיבות פוליטית, לאומית ואזרחית רבה.
בעוד המגמה המשתקפת מגידול האוכלוסייה היהודית בישראל מבטאת צמיחה מואצת, לפחות ב-4 - 5 השנים האחרונות, זו שבאיו"ש מבטאת האטה בקצב הצמיחה באותן שנים ממש. הגרף שפורסם ע"י מועצת יש"ע,
1 מראה תנודות לאורך ציר הזמן הן במספרים המוחלטים והן באחוזי השינוי, אבל המגמה הרב-שנתית, במיוחד בשנתיים האחרונות, היא של ירידה ברורה. ממצא זה מדאיג בהחלט את אלה שסבורים שיו"ש הוא אזור חשוב לעם ישראל ולמדינת ישראל מבחינת הביטחון הלאומי, אבל לא פחות מכך בשל היותו ערש התגבשותו של העם היהודי כלאום. כאזור שעדיין שנוי במחלוקת פוליטית עם העולם הערבי, תמונת המצב הנ"ל, היא סיבה "למסיבה" ערבית, וההפך מכך עבור הציבור הלאומי בעם היהודי.
אני מבקש להדגיש שאינני מציע להעדיף התיישבות יהודית באיו"ש על פני התיישבות כזו בגליל או בנגב, אבל אני בהחלט מציע להעדיפה כמדיניות לאומית על בולמוס הבנייה המתמשך באזורי השפלה והמרכז.
הדוח של מועצת יש"ע אינו מפרט את הסיבות לירידה המסתמנת, אבל מותר להניח על יסוד ניסיון העבר, ששתי הסיבות הראשיות הן:
בלימת הבנייה בהתיישבות והמצב הביטחוני באזור. זו סיבה טובה לעסוק בנושא לעת הזו, עת בחירות. אין זה סוד שבין ראש ה
ממשלה נתניהו לבין החוגים הימניים בליכוד ובבית היהודי בטרם התפלג, רווחו הבדלי גישה לגבי המשך ההתיישבות באיו"ש. הבדלים אלה לא עסקו די הצורך בשאלה העקרונית, ונגזרו במיוחד מהחלטות אופרטיביות של עיכוב אישורי תכנון ובניה; עניין של מראית-עין פוליטית בינלאומית. החלטות אופרטיביות אחרות נגעו להיקף ההשקעות בתשתיות, הריסת מבנים ערביים ויהודיים שהוקמו ללא היתרים, וסידורי הביטחון בדרכים. מותר להניח שסיבה משנית לתופעה נגעה לחרמות שנקטו קבוצות אזרחים בארץ, חברות מקומיות וחברות זרות, מסיבות פוליטיות ואידאולוגיות, נגד ההתיישבות באיו"ש. מול סיבות אלה לא הפעילה הממשלה אמצעים מספיק נרחבים ומספיק אפקטיביים בחלק גדול מהקדנציה הנוכחית שלה.
סביר להניח שמקור ההבדלים הללו היה פוליטי בינלאומי (בעיקר אירופה), אבל גם אסטרטגי, בהתחשב במכלול הלחצים על ישראל בשנתיים האחרונות, ועל-רקע הציפיות לתוכנית השלום של טראמפ והחשש לחבל בה. הרושם שלי הוא שחרף כל אלה ניתן היה לפעול טוב יותר וחייבים להחזיר את הנושא למוקד השיח הציבורי, לפחות בימין, בבחירות אלה.
בשנת 2018, היה הגידול השנתי לפי נתוני מועצת יש"ע כ-13,000 איש והאוכלוסייה היהודית בתחילת השנה עמדה על כ-435,000 נפש, כלומר כ-3% בלבד. זהו ללא ספק נתון רע. על ראשי גוש הימין להציג את התחייבותם לציבור בעשור הקרוב בכל התחומים של יישוב איו"ש והגדלת הריכוז היהודי בחבל זה. אני, כאיש ימין, אתקשה מאוד לתמוך בימין אם לא אראה במצעי המפלגות ואשמע מדובריהן הראשיים התחייבות ברורה.
הדרך הנכונה לקידום תוכניות לאומיות היא לקבוע יעד כמותי, להעריך את משמעותו החומרית ולהפכו לחלק מתוכנית העבודה העתידית של ממשלה שבה תשתתף הרשימה הנוגעת. חשיבות מיוחדת נודעת לשמיעת הדברים מפורשות מפי ראש הליכוד ומועמדו לראשות הממשלה, משום שקרוב לוודאי שהוא יהיה זה שיצטרך לפרוע את השטר.
