התביעה הוגשה על-רקע מדיניות פיזור תלמידים ממוצא אתיופי בבתי הספר. על-פי מדיניות אשר הוביל משרד החינוך בעת הגשת העתירה, המכסה המרבית לשילוב ילדים מהעדה האתיופית לא עלתה על 25% מכלל התלמידים בבית הספר. על-רקע מדיניות זו סורבה בקשתם של בני הזוג לרשום את בנם לבית ספר על-פי בחירתם, ונכפה עליהם לרשמו בבית ספר אחר. בעתירתם תבעו בני הזוג ובנם פיצויים כספיים לשיפוי נזקם בסך של 500,000 ש"ח וכן פיצויים עונשיים בסכום זהה.
התביעה הביאה את בית המשפט לבחון את מדינות האינטגרציה, אותה הובילה מערכת החינוך, ולבדוק אם מדיניות זו הפרה את הוראות חוק זכויות התלמיד וחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים.
יש לציין, כי אין זו הפעם הראשונה שבה נדרשו בתי המשפט לבחון את מדיניות האינטגרציה. בעתירה קודמת אשר הגישו בני הזוג ואחרים בבג"צ 9187/02 בחן היועץ המשפטי לממשלה את הסוגיה וקבע, כי מן הראוי לבחון דרכים אלטרנטיביות למדיניות המכסות, שאין עמן כפייה. חוות-דעת זו הביאה את משרד החינוך לשנות את מדיניות האינטגרציה הכפייתית. בעקבות שינוי המדיניות הודיעה מערכת החינוך כי התובעים יכולים להעביר את בנם לבית ספר לפי בחירתם, אך התובעים, לאור התאקלמותו של הבן בבית הספר, בחרו שלא לעשות כן.
לטענת התובעים, מדיניות האינטגרציה הופעלה כלפי האוכלוסיה האתיופית בלבד, בהתבסס על מוצאם. זו מדיניות גזענית הפוגעת בכבוד האדם של התובעים ובזכותם לשוויון, ומקימה להם מספר עילות תביעה:
1. הפרת חובה חקוקה כמשמעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בשל הפלייתו של תלמיד ברישום, קבלה או הרחקה מבית ספר בשל טעם עדתי, המהווה הפרה של ההוראה הקבועה בסעיף 5 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000.
2. הפרה של הוראת סעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000, הקובע כי הנותן שירות ציבורי לא יפלה בהספקת השירות טעמי גזע או מוצא.
3. עילת תביעה נפרדת ונוספת בשל מדיניות המכסות, עוולת הרשלנות על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
4. עילת תביעה נפרדת ועצמאית הנגזרת מהפרתו של חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.
לאחר בחינה מעמיקה של עילות התביעה בחר בית המשפט שלא להכריע בסוגיה ההגנה הכספית על זכות חוקתית. לשיטתו, אין מקום לדון בעוולה חוקתית, היות וניתן להגיע לאותה תוצאה בדיני הנזיקין, שדי בהם על-מנת להקים חבות בפיצוי התובעים בגין הנזק הנתבע בעוולה החוקתית. טעמים אלו תקפים לשיטת בית המשפט גם לגבי עילת הרשלנות.
בדיון בסוגיית איסור ההפליה הקבוע בחוק זכויות התלמיד, קבע בית המשפט כי מדיניות האינטגרציה ומדיניות המכסות שהנהיגה מערכת החינוך, בהתבסס על מוצא עדתי של התלמיד, פגעה בזכותו של התלמיד לקבל יחס שווה לזה הניתן לכל בן עדה אחרת להירשם לבית ספר לפי בחירתו. עוד נקבע, כי מדיניות המכסות לא בוצעה מכוח חוק או מכוח הסמכה מפורשת בו. הראיות שהוצגו לבית המשפט מעידות על כך שמערכת החינוך לא נתנה דעתה ולא בחנה דרכים אלטרנטיביות אשר עשויות היו להגשים את התכלית שבבסיס מדיניות המכסות. לטעם בית המשפט, לו נעשה כך ניתן להשיג את התכלית זו תוך הפחתה משמעותית בזכות התובעים לשוויון.
לאור הבחנות אלו, פסק בית המשפט כי לא התקיימה הדרישה הרביעית של פסקת ההגבלה בקבוע בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר מידיתיות הפגיעה, החלה גם על העשייה המנהלית. בהפרתם את החובה המוטלת עליהם על-פי סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד, הפרו הנתבעים חיקוק אשר נועד לטובתם של תלמידים והוריהם, ומשכך התקיימו יסודות העוולה של הפר חובה חקוקה וקמה לתובעים הזכות לפיצוי על נזקם.
בית המשפט הגיע למסקנה זהה גם בשאלת היקף ההפרה של חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. סירוב לרשום תלמיד לבית ספר בשל מוצאו, כאשר הרישום פתוח בפני בני עדות אחרים המגוררים באזור הרישום, מהווה הפליה בהספקתו של שירות ציבורי והפרה של החוק. הואיל ומערכת החינוך לא פעלה לבחון את האמצעי ליישום מדיניותה, אין לפרש את הפליה כמתחייבת מאופיו של השירות. לאור ניתוח זה פסק בית המשפט כי מערכת החינוך הפרה את החוק באופן המקים לתובעים תרופות בגין ההפרה.
לאחר בדיקת התבחינים לאומדן הנזק פסק בית המשפט ביהמ"ש פיצוי כספי של 40,000 ש"ח לכל אחד מן ההורים. בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק פיצוי כלשהו לבנם של התובעים, זאת אף ל פי שנפגעה זכותו המוגנת, בטענה שלא נגרם כל נזק לבן ועל שום ששוכנע כי בבסיס המדינות המכסות של מערכת החינוך לא היתה כל כוונה רעה אלא דווקא לקדם ולהטיב עם האוכלוסיה האתיופית. זאת על-אף הביקורת על מדניות המכסות אשר פורטה בגוף פסק הדין ונדונה בהרחבה.
באשר לתביעה לפיצויים עונשיים, אשר הרציונל שמאחוריו הוא עונשי והרתעתי ולאו דווקא מתן תרופה לתובע, קבע בית המשפט כי עובדות המקרה אינן מצריכות הכרעה במכלול השאלות שמעוררת סוגיית הפיצויים העונשיים. עוד מוסיף בית המשפט ואומר כי גם אם ניתן לפסוק פיצוי עונשי בתביעות מסוג זה, אין המקרה הנוכחי נופל במסגרת תביעות אלו ואין מקום לפסוק לפיצויים עונשיים.
