רב העיר העתיקה: לא מתנגד לתקיעת שופר בשבת

פרטי המהלך שהביא לתקיעה נחשפים כאן לראשונה: הנהלת הסנהדרין החדשה ונשיאותה דנו במשך כשלושה חודשים בשאלה האם לתקוע השנה בשופר ולא הצליחו לקבל החלטה ברורה בנושא. עשרה סמוכים מתוך הסנהדרין התארגנו לשם התקיעה ללא התנגדות החברים האחרים או בהסכמה שבשתיקה. ביניהם שלושה חברים שהיו תוקעים גם בשנים הקודמות בטרם קמה הסנהדרין בשכונת הבוכרים, שאינה כלולה בגבולות ירושלים העתיקה, ולכן יש משמעות הלכתית מהותית לעצם המקום - ירושלים שבין החומות, ולבית הדין שהוקם לצורך העניין. חלק מבית הדין התכנס בקביעות כדי ללמוד ההלכות הקשורות בתקיעת שופר, ולפיכך התקיים תנאי הלכתי נוסף שבית הדין יהיה קבוע, מה גם שחלק מהדינים חברים בבית הדין לענייני העם והמדינה המתכנס למעלה משנה באופן קבוע לדון בעניינים הבאים לפניו. המניין, שהתלקט בפועל בראש השנה, היה ברובו מורכב מחרדי ירושלים במגוון רחב מאוד. בהסתמך על זיהוי לפי פרטי לבוש, נוכל לומר שהיו שם לובשי קפוטות מפוספסות וחובשי כיפות לבנות, חובשי ספודיקים, לובשי קפוטות וכיפות שחורות עגולות וגדולות, חובשי מגבעות, ספרדים ולא ספרדים, וזאת בנוסף על חברי הסנהדרין שהיו שם. המניין החל לפנות בוקר בתפילה כוותיקין. השופר נקשר מראש לעמוד התפילה, כדי לסמן על גזירתו של החכם התלמודי רבה, שאין לטלטל שופר בשבת. נוסח התפילה היה בנוסח הגר"א (הגאון מווילנא), ולא כלל פיוטים. אל התפילה הגיעו גם נערים וילדים והיתה עזרת נשים שבה ישבו נשים אחדות. כן באו לשמוע התקיעה מבחוץ אישים אחדים. עניין התקיעה המיוחדת בשבת התפרסם מראש במודעה בשבועון "מקור ראשון" ללא ציון המקום המדויק וזמן התפילה, אך השמועה עשתה לה כנפיים והיו אנשים שלאחר תשאול ממושך של אנשי הרובע הגיעו למניין. מקום התפילה התמלא עד אפס מקום. בין הנימוקים המיוחדים לחידושה של המצווה נאחזו התוקעים גם בנימוקיו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שהתקיעה היא נוכח חומרת המצב. שלזינגר ציין שהוא רץ לביתו של הרב שמואל מסלנט, שהיה כבר זקן וחולה, מפני הפוגרומים שהיו ב- 1905 ברוסיה, וראה לפניו את דוגמת מרדכי היהודי שקבע תענית בעיצומו של חג הפסח. עניין בתקיעה קשור גם בעצרת ובזעקה לרגל איום קיומי. תחושת המתכנסים היתה שהשנה היא שנה קשה במיוחד, ולפניהם עמד העיקרון של רבי יצחק, המופיע בתלמוד, כי "שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה באחריתה" (אם לא תוקעים בתחילת השנה המצב בסופה עלול להיות רע, ע.י.). לפיכך היה, לדידם, בתקיעה גם ממד של סיכול גזרות רעות.