שושנה גיגי מפתח-תקווה קנתה נעלי עקב מחנות נעלי B ביפו לחתונת בתה, שנערכה בחודש יוני אשתקד, בסכום של 150 שקל. ביום החתונה עקב הנעל התפרק ולגיגי נגרם מפח נפש.
בחודש פברואר השנה תבעה גיגי את חנות נעלי B ובעליה בני ששון בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב בסכום של 10,000 שקל.
לטענתה, כשהגיעה לאולם חשה בחוסר שיווי משקל, "למזלי לא נפלתי ולא נחבטתי, והתברר שעקב הנעל התפרק". גיגי גילתה שנעשו ניסיונות לתקן את הנעל אך בלא הועיל. "כיוון שלא יכולתי לקבל את האורחים בעמידה נאלצתי לשבת. אחד העובדים ניסה שוב לתקן את הנעל אך העקב נשמט כשהלכתי לחופה ומשלב זה התהלכתי יחפה".
גיגי הדגישה שנגרמה לה עוגמת נפש קשה ביותר, לאחר שנבצר ממנה להסתובב בין האורחים ולקבל את פניהם. "עד היום כשאני נזכרת באירועי החתונה, הדבר גורם לי לעצבות מלווה ברוגז ותחושה כללית של חוסר אונים עקב מחדלי הנתבעת".
גיגי הוסיפה שפנתה בתלונה לחנות והוצע לה תיקון. "הודעתי שהנעל נועדה לחתונה וכעת אין לי צורך בתיקון". לדברי גיגי, במקרה דומה שבו נרכשה שמלת כלה פגומה בית המשפט חייב את יצרנית השמלה לשלם פיצוי גבוה.
בכתב ההגנה ביקש ששון בנימין, בעליה של החנות, לדחות את התביעה. לטענתו, גיגי שרכשה את נעליים ב- 150 שקלים, שיגרה מכתב דרישה לפיצוי בסך של 30 אלף שקל. "בתחילה לא ידעתי במה מדובר שכן הנתבעת לא פנתה אלי כלל".
לדבריו, הנעליים לא היו פגומות וגיגי תעיד על כך. "שאלתי אותה אם כשקנתה את הנעליים שמה לב לבעיה כלשהי, והיא אמרה שלא והנעל נראתה תקינה". ששון הדגיש שעקב הנעל יצא ממקומו בעטיה של תנועה לא נכונה כשגיגי רקדה. "חיבור העקב לנעל מתבצע במכונה מיוחדת ובאמצעות מסמרים שננעצים בעקב. מעולם לא קרה לי שלקוח התלונן על מקרה דומה".
ששון הציע לגיגי פיצוי זוג מגפיים ושני זוגות נעליים, אולם לדבריו, היא לא חזרה אליו עם תשובה. "לצערי נראה שתובעת מנסה לסחוט אותי בסכום של אלפי שקלים עבור זוג נעליים בעלות 150 שקל. עד היום איני סבור שהעקב יצא ממקומו עקב פגם בייצור, וחבל שזו דרכה של התובעת".
בדיון בפני השופטת חדווה באום-וולצקי שהתקיים בחודש יולי, אמרה גיגי: "קניתי את הנעליים לצורך האירוע, ואיני הולכת עם נעליים כאלה ובצבע הזה. לאחר שניכוותי איני רוצה פיצוי בנעליים אלא בכסף". גיגי הציגה לבית המשפט את הנעליים ותהתה: "האם המסמרים יכולים להחזיק עקב כזה?".
ששון השיב שגיגי התלוננה כעבור חצי שנה והוא גולל בפניה את מצבו הכלכלי הקשה. "הצעתי לה פיצויים בנעליים והיא אמרה שתשאל את בעלה ולא חזרה אלא הגישה תביעה".
בפסק הדין כתבה השופטת: "אין בפני כל חוות דעת אשר תבהיר אם באמת אופן חיבור העקב לנעל היה רשלני. אין ספק שלתובעת נגרמה עוגמת נפש כאשר את הנעל הזו קנתה לצורך אירוע והעקב התפרק מהנעל בתחילתו של האירוע".
לדברי השופטת, הפיצוי שהציע ששון לגיגי היה הולם וראוי שהיתה לוקחת אותו ולא גוררת את ששון לבית המשפט. השופטת הדגישה שהטענה שהעלה ששון כאילו גיגי סובבה את רגלה באופן שעקר את העקב מן הנעל, היא בבחינת סברה, "ובכל מקרה אם לא מדובר באירוע ממש חריג לא נראה לי כי העקב היה צריך להתפרק".
השופטת הוסיפה שמאחר שגיגי אינה נועלת נעלי עקב, הפיצוי שתקבל מששון יהיה 150 שקל שישולמו בשלושה תשלומים. בנסיבות העניין השופטת לא הורתה על תשלום הוצאות.
פסק הדין של השופטת חדווה וינבאום-וולצקי, מעיד בצורה ברורה שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מעניק פיצוי בגין עוגמת נפש למעט במקרים חמורים וקיצוניים. פיצוי בגין עוגמת נפש מהווה לעתים אמתלה ותואנה לנפח את כתב התביעה שלא בצדק. גילויי החמדנות שבאים לידי ביטוי בדרישה מוגזמת ולא כדין לעוגמת נפש, מלמדים את בית המשפט שבעל הדין חפץ בעושר ולא במשפט.
העובדה שבעל דין מבקש במכתב דרישה סך של 30 אלף שקל ובכתב תביעה מפחית או מגדיל את הסכום מצביעה על חוסר תום לב.
בית המשפט לתביעות קטנות אינו יוצר תקדימים מנחים ו/או מחייבים ואין צורך להפנותו לפסק דין כזה או אחר.
הגברת גיגי הסתייעה בעו"ד שניסח את כתב התביעה באופן קלוקל. שומה על עו"ד להבהיר לבעל דין שיש להוכיח כתב בית דין (כל הטוען עליו הראייה), ואין לטעון טענות בעלמא. כמו כן יש להדגיש בפני בעל הדין שפיצוי בגין עוגמת נפש ניתן במשורה ובמקרים נדירים.
המציאות מלמדת שבמקרים רבים הייעוץ המשפטי שקיבלו בעלי דין בבית המשפט לתביעות קטנות היה קלוקל ורשלני. שימו לב עורכי דין: בבית המשפט לתביעות קטנות לא מחלקים כסף ושיטת מצליח אינה עובדת.
