בכתב התגובה שהגיש בתביעה שהוגשה נגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מכחיש עופר גלזר את כל ההאשמות נגדו, ומבקש לדחות את התביעה הדורשת ממנו לפצות את התובעת על נזקיה הנפשיים והממוניים.
באמצעות באי כוחו ממשרדי גורניצקי ושות' וחיים זליכוב ושות', מכחיש גלזר את דברי התובעת ומנסה לערער על אמינותה, זאת כדי להבהיר לבית המשפט שאין כל עילה לתביעה כספית וכי יש לדחותה על הסף. כתב ההגנה מלא בתיאוריה של האישה כאסרטיבית וכחזקה שיכולה להגן על עצמה (היכתה קבלן שיפוצים בביתה והזמינה משטרה, י.ר.), וכאישה שאינה צנועה וחסודה כפי שהינה מתיימרת להיות.
כתב ההגנה שולל מכל וכל את האשמות הפליליות נגד גלזר. אלו אותן ההאשמות, בגינן הורשע בהכרעת הדין בבית משפט השלום. ערעור שהגיש בבית המשפט המחוזי, נדחה. על גלזר הוטלו 6 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, ופיצוי בסך 15,000 ש"ח (שכבר שולמו) לכל אחת מהמתלוננות.
הנתבע טוען, כי פסקי הדין בעניינו אינם חלוטים כיוון שהגיש עליהם בקשת ערעור לבית המשפט העליון, ולכן לא יכולה התובעת להסתמך על העובדות שהתקבלו בהליך הפלילי. מלבד זאת, טוען הנתבע, בתביעתה זו הוסיפה התובעת מאורעות שלא איזכרה בהליך הפלילי, ואשר לא הוכחו כלל, ולכן אין להתחשב בהם. יתרה מזאת, יש לראות בטענות נוספות אלה כהוכחה נוספת לאישיותה של התובעת אשר מסלפת ומוסיפה דברים כראות עיניה למען סיפוק רצונותיה החמדניים "לזכות בפיס" (כנאמר בכתב ההגנה).
התובעת היתה אחות מטפלת שנשכרה לעבוד בבית משפחת אריסון לצורך טיפול ברעיית גלזר, שרי אריסון, לאחר שזו עברה ניתוח בשנת 2003. הרופא המטפל של אריסון המליץ לה על אישתו, שלמעשה הינה אחות מיילדת ולא אחות טיפול נמרץ. הנתבע טוען כי התובעת שיקרה בנוגע לעובדת היותה חולה, כדי לקבל תשלום עבור עבודתה מביטוח הלאומי. הנתבע סומך טענתו זו על כך שעבדה ככוח עזר בדירתם של הנתבע ואשתו. מכך ניתן להסיק, לטענתו, שהתובעת השיגה במרמה אישור מחלה מרופא בבית החולים בו עבדה, וזאת כדי לקבל תשלום גם מביטוח לאומי וגם מבני הזוג. אם יכלה התובעת לשקר לרופא אחד, אין סיבה, לטענתו, שלא תשקר לרופא אחר כמו לפסיכיאטר שנתן חוות דעתו למצבה הנפשי, ועליה נסמכת תביעתה.
טענות של התובעת כוללות מספר רב של הטרדות מיניות שלטענתה ביצע בה.
אחת מטענותיה היא שהיתה בטוחה כי יאנוס אותה, על אף שלא עשה זאת. גלזר טוען כי הטענות הינן מגוחכות, שכן כל המאורעות שקרו, כביכול, קרו במקומות פתוחים. לא ייתכן, לפי כתב ההגנה, כי הנתבע יסתכן בכך שאישתו ובאי הבית יגלו את מעשיו.
גלזר טוען כי התובעת מגזימה בתיאוריה וכי לא ביצע את המעשים שמיוחסים לו על-ידי המתלוננת. בנוגע לחששה כי יאנוס אותה, טוען גלזר, כי התובעת לא סגרה ונעלה את דלת חדרה, דבר המוכיח את העובדה כי לא חשה כך באמת.
עוד נטען בכתב ההגנה, כי התובעת לא סיפרה על המאורעות לבעלה (אליו התקשרה 4 פעמים באותו היום בו כביכול קרו המאורעות הנטענים), ולא לגברת אריסון או לאחות שהחליפה אותה, ואף לא הראתה סימנים של מצוקה. התובעת הגישה תלונתה שלושה ימים לפני שנכנסה תקופת ההתיישנות לתוקף, ולאחר הגשת התביעה במשטרה הצטרפה לבעלה למסיבת מחזור שלו. דברים אלא, לדידו של הנתבע, הינם עדות לכך שמצבה הנפשי של התובעת לא היה כשל מי שהטרידוה מינית, ולכל הפחות, שהנתבע לא גרם לה לנזק. גם אם נגרם לה נזק, טוען הנתבע, היא אחראית לכך, כיוון שלא הקטינה את הנזק (לא עזבה את הדירה), ולכן יש לה אשם תורם של 100%.
גלזר טוען, כמובן, שאין קשר בין בעיות נפשיות שלה למעשיו, שכלל לא קרו לגישתו, ובכלל שכל נזק אחר לא נגרם לה בגללו. לכן, מלבד היות סכום התביעה מוגזם כשלעצמו, כלל אין לתובעת זכות לפיצויים על-ידו.