בית הדין הארצי לעבודה החליט (יום ג', 5.11.06) כי איסור העבודה בשבת לפי חוק שעות עבודה ומנוחה חל גם על אגודות שיתופיות וקיבוצים, וכי ניתן להעמיד את בעלי העסקים לדין פלילי, שעונשו הקבוע בחוק הוא קנס. זאת בעקבות ערעור המדינה על הכרעת הדין שניתנה בבית הדין האזורי שזיכה את קיבוץ צרעה מהאשמות לפיהן הפעילה שתי חנויות בשבת. התיק הוחזר לבית הדין האזורי לצורך שמיעת ראיות בנושא.
ההחלטה התקבלה פה אחד על-ידי הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין והשופט עמירם רבינוביץ. השופטים נימקו את הכרעתם בתכליות הסוציאליות והיהודיות של החוק, וציטטו מדבריהם של גדולי האומה, בהם המשורר חיים נחמן ביאליק, שכתב את הדברים הנוקבים: "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברית, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה".
קיבוץ צרעה היא אגודה שיתופית חקלאית שמפעילה בשבת חנות בגדים וחנות לדברי אומנות. בשבת, 16.8.1997, קיבלו האגודה ובעלות החנויות בה מכתב אזהרה ממשרד העבודה והרווחה, בו נדרשו להקפיד על קיום הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. כשבוע לאחר מכן התגלה כי בצרעה המשיכו העסקים כרגיל. על כן החליטה המדינה להגיש נגדן כתב אישום על סחר בעל חנות בימי המנוחה השבועית, בניגוד לסעיף 9א(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. סעיף זה מחיל את האיסור של עבודה בימי המנוחה השבועית גם על עצמאיים וחברי אגודות שיתופיות ואוסר על פתיחת בתי מסחר, חנויות, מפעלי מלאכה ותעשיה בהם עובדים שכירים או עצמאיים.
בית הדין האזורי זיכה את הקיבוץ מהעבירות המיוחסות, והורה על ביטול כתב האישום. לפי בית הדין האזורי, לא ניתן להגדיר מהי דתה של אגודה שיתופית, ולכן לא ניתן להגדיר מה יהיה יום מנוחתה. לגבי דתן של בעלות החנויות קבע בית הדין כי מדובר בשאלה עובדתית שנדרש להוכיחה.
בפני בית הדין הארצי טענה המדינה בערעורה כי סעיף 9א(א) חל גם על אגודה שיתופית. סעיף זה לטענתה, אינו מצריך קביעת דתו של הנאשם לצורך ביסוס עילת העבירה, שכן ימי המנוחה הקבועים החלים עליה הם שבת ומועדי ישראל, מכיוון שאלה ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל לפי פקודת סדרי השלטון והמשפט. המשיבות בערעור הסתמכו על פסק דינו של בית הדין האזורי שלדבריהן לא ביסס את הזיכוי של האגודה השיתופית רק באי הוכחת דתה, אלא התייחס לכלל רכיבי האישום.
השופטים עמדו על התכלית הסוציאלית של החוק, שלפיהם הינה תכלית פטרנליסטית שבאה לחייב את העובד ואת המעסיק לנוח שלושים ושש שעות בשבוע עבודה. בנוסף עמדו השופטים על התכלית המבקשת לשמור על צביונה היהודי של המדינה. מפירושם לחוק עולה שהמחוקק בחר להחילו לא רק על עובדים, אלא גם על בעלי עסקים, וכי מעביד בשבת הוא מי שמחזיק בחנות פתוחה. בית הדין בחר שלא לדון ביהדותו של הקיבוץ, שכן לפיו ידיעה שיפוטית היא שקיבוץ הוא יהודי.
לבסוף דן בית הדין האם העובדות במקרה זה אינן מהוות עבירה פלילית. בית הדין האזורי ביטל באופן מקדמי את כתב האישום בפלילי, ולכן הנאשמות בפרשה לא הודו כלל בעובדות. לפיכך החליט בית הדין להחזיר את העניין לבית הדין האזורי לצורך שמיעת ראיות, שכן לפי השופטים, אין מקום לזכות את הקיבוץ מבלי לשמוע את ראיות העבירות.
לפי השופט עמירם רבינוביץ האחריות הפלילית של הקיבוץ כאחריות תאגיד במקרה זה איננה אחריות שילוחית, אלא אחריות הנובעת מאחריות האורגנים שלו המהווים את זרועותיו ולכן רואים את פעולותיהם כפעולות התאגיד עצמו. לכן ניתן לפי השופט ליחס להם את האחריות הפלילית הנובעת מביצוע העבירה, אם אכן יוכח שנעברה.
השופט לא הסתפק בדבר המחוקק, אלא בחר לבסס את טיעוניו גם על הנביא ישעיהו: "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד", ועל דברי הנביא ירמיהו: "כה אמר ה', השמרו בנפשותיהם; ואל תשאו משא ביום השבת, והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משם מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו".
השופט לא הסתפק רק בדברי הנביאים, ובחר להזכיר דברי חכמי הדור ואנשי רוח מפורסמים. כדי לתת להחלטתו גם ביסוס סוציאלי, בחר השופט להשתמש בדבריו של ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית".
