יהודיה ממונטריאול שתבעה את בעלה על סרבנותו לתת לה גט יהודי עתרה שלשום (יום ג', 5.12.06) לבית המשפט העליון של קנדה כי ישקול לאכוף בבתי המשפט הקנדיים גם הסכמים שלהם תוקף דתי מחייב. העתירה מתנגשת למעשה בעיקרון הפרדת הדת מהמדינה, עיקרון בו בתי המשפט אינם מתלהבים להתערב בשל היותו מושך אש בעניינים הנוגעים לחיי הדת.
"פסיקה של בית המשפט בנושא הטעון תהיה בעלת משמעות משמעותית באשר ליכולת של הקנדים לקבוע האם, אלו נסיבות, אלו עניינים או איזה טקס דתי יוכלו להפוך באופן חוקי לקשר מחייב", אומרים באגודה לזכויות האזרח, שנוטלת חלק בערעור.
סטפני ברוקר רוצה שתשעת שופטי העליון יחייבו את בעלה של האישה לשלם לה פיצויים בגין 15 שנות סרבנות, למרות שהתחייב לכך בכתובה.
אין זה המקרה הראשון בו עומדת סוגייה מעין זו לפתחו של בית המשפט. ברוקאר וג'זל מרקוביץ' הם זוג יהודים שנישאו ב-1969 ונפרדו ב-1980. בהסכם הגירושין שלהם, הגיעו השניים להסדר משמורת לילדיהם וחלוקת הרכוש המשותף. אולם החיים אחרי הגירושין נעשה מר לזוג, והבעל התכחש לעסקה, וטען אחר כך בבית משפט שהוא הרגיש מוטרד על-ידי פרודתו.
האישה תבעה את הבעל בדרישה לקבל חצי מיליון דולרים כפיצוי על סרבנותו של ברוקאר למלא את חלקו בהסכם הגירושין, ובנוסף עוד חצי מיליון על כי מנע ממנה גט, ובכך הותיר אותה עגונה באופן שלא תוכל להינשא ולהביא ילדים לעולם.
בבית המשפט העליון טענו עורכי דינה כי הסכום המקורי שעליה לקבל בסך 47,500 דולרים הוא באופן מובהק בלתי הולם, נוכח סירובו לשחררה מעגינותה ולאפשר לה לחיות את חייה.
מרקוביץ הבעל הגיב כי אשתו עצמה הפרה את הסכם הגירושין בכך שתבעה ממנו דמי כלכלה עבור ילדיהם המשותפים, בכך שגרמה לו מצוקה בנסותה להרחיקו מהילדים שלהם, ובכך שאינה באמת שומרת על המסורת היהודית, וטען כי התביעה המשפטית שלה פורצת לתחום העדין של חופש של דת ומצפון.
ב-1995 כאשר היתה האישה כמעט בת 47, ניאות בעלה, בהתערבות בית דין רבני, לתת לה את גטה. שמונה שנים אחר כך, הורה שופט לבעל לשלם לגרושתו 47,500 דולרים כפיצויים, המורכבים מסכום של 2,500 דולרים עבור כל שנה מתוך 15 השנים בהן עיגן את אשתו, ובנוסף, 10,000 דולרים בשל העובדה כי חוסר מתן הגט מנע ממנה להינשא ולהביא ילדים לעולם.
שופט דחה את טענותיה של האישה כי בית משפט אזרחי אינו יכול להכריח לקיים התחייבות דתית, בנימוק ש"חתימת חוזה אזרחי, בו קיימת הסכמה להופיע מייד בפני סמכויות רבניות, הופכים את ההתחייבות לכזו המעוגנת בהסכם חילוני".
הפסיקה נהפכה על-פיה על-ידי בית הדין לערעורים בחבל קוויבק, שקבע כי ההתחייבות היתה "דתית מטבעה", ולכן לא היתה "שפיטה" בבית משפט אזרחי.
גורל העתירה הנוכחית עשוי להשפיע לטוב או למוטב על הסכמים דתיים פשוטים ביותר כגון: קניית, הדפסת או מכירת תנ"ך, בניית מסגד, שיפוצים בכנסייה או העסקה מחדש של רב קהילה.
