פורום שולחן עגול ערבי-יהודי, שדן בנושא השידור הציבורי בישראל ויחסו אל המיעוט הערבי ואל מסקנות ועדת דינור, ריתק את הקהל.
מסקנותיה של ועדת דינור קיבלו את אישור הממשלה. הן מתייחסות אל הערבים כאל "דוברי ערבית" בלי להתייחס להם כקבוצה לאומית בעלת זהות פלשתינית. כך טען עו"ד מאג'ד פאהום, שפתח את הדיון. לדבריו, התייחסו המסקנות לחשיבות קידום התרבות וההוויה היהודית. מאג'ד ביקש בהקשר זה להפריד את ערכי הדמוקרטיה מערכי היהדות, בתוך חוק רשות השידור. הוא האשים את מחברי הדוח בכך שהם מטילים, כדבריו, את המשימה של קידום השלום וההבנה בין הערבים ליהודים רק על שידורים בשפה הערבית, בעוד שהשידורים בעברית משוחררים מאחריות זו. מאג'ד התייחס בחיוב להמלצה להקים ערוץ ציבורי-ערבי, אך לא הסכים כי מנהליו יהיו כפופים אל מנהלי הערוץ היהודי. "לנו במרכז אעלאם", אמר מאג'ד, "חשוב כי הערוץ יהיה עצמאי מבחינה פיננסית וגם מבחינת תוכן".
מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון התייחס למדיניות הדיווח בערוץ. ניצן חן פתח את דבריו באומרו ש"החזון המרכזי של שידור ציבורי במשטר דמוקרטי הוא להגן על מיעוט, חד-משמעית". אולם חן, הרואה בישראל מדינה יהודית שבה אזרחים מקבוצות התייחסות שונות, לא הסכים להבחנה הערבית העושה הבדל בין מיעוט ילידי הארץ לבין מיעוט מהגר, ואמר כי הוא מתייחס למיעוט הערבי כשם שהוא מתייחס אל המיעוט החרדי או לכל מיעוט אחר במדינה.
במהלך דבריו התייחס חן לעסקנות של חברי הכנסת הערבים בסכסוך הערבי-ישראלי כאל "מכשול" המונע מהם סיקור נאות וחיובי. דבריו אלו עוררו ביקורת בקרב הנוכחים, שטענו מנגד כי עיתונאים יהודיים אינם יכולים לקבוע לח"כים הערבים את האג'נדה הפוליטית שלהם. חברי הכנסת - ג'מאל זחאלקה וחנא סויד, שהשתתפו בדיון, אמרו כי כיסוי נאות אינו צריך להיות נגזרת כתוצאה מן התוכן הפוליטי של עבודתם, וכי כיסוי נאות הוא זכות ולא חסד.
ניצן חן מצידו, הבטיח כי הערוץ הראשון ישדר תוכניות מוזיקה ושירים מזרחיים, כמו גם פסטיבלים של עוּד, שלדבריו "מקרבים בין הערבים ליהודים".
ד"ר עמית שכטר, מרצה על טלקומוניקציה באוניברסיטת פנסילבניה, התייחס אל זכויות התקשורת כזכויות תרבותיות וחברתיות. הוא הזכיר בהקשר זה את המלצות אוסלו של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, שהתייחס בשעתו אל השידור הציבורי כ"מכשיר להכרה בזכויות מיעוטים". הוא הפריד בין מיעוטים ילידים למיעוטים מהגרים בהמשך והשווה בין מודלים שונים באשר למחויבות הציבורית והחוקית כלפי מיעוטים במסגרת השידור הציבור, בהתאם למחקר שעליו הוא עובד לאחרונה.
שכטר ציין כי העובדה שהשידור הציבורי בישראל מכונה גם כן השידור הממלכתי, "דבר שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם, מראה שמוטלת על שידור זה את המשימה של קידום התרבות והזהות היהודית של המדינה, דבר שמוכיח שישראל נחשבת למודל של הדרה [הוצאה אל מחוץ לתחום, ע.י.].
הוא הוסיף גם, כי יש חשיבות לקדם את הזהות הערבית, דבר שיאפשר שיפור היחסים בין הערבים לבין היהודים. שכטר ציין, כי גם אם יקום ערוץ מסחרי בשפה הערבית, לא זה מה שיפתור את המחויבות של הערוץ הציבורי לדאוג לאזרחים הערבים, כי זאת הבמה היחידה המנותקת מלחצים כלכליים. אל לחצים אלו על העיתונות הערבית התייחסה גם המנכ"ל זועבי, שהציעה לפתח "קוד מקצועי" לתקשורת הערבית, דבר שנחשב לצעד מהפכני בתחום התקשורת הערבית חסרת האתיקה, שפועלת במסגרת היעדר כללים מנחים, חוץ מחוקי המדינה הקיימים, ומתנהלת על-פי לחצים פוליטיים וכלכליים בלתי חוקיים.
בעיתונות הערבית מתלוננים על כפייה ישראלית בעוד שהם עצמם מגדירים את עצם כבעלי זהות לאומית פלשתינית. עו"ד מאג'ד פאהום, הזכיר כי קיימת אלימות כלפי עיתונאים ערבים וכן ניסיונות חקירה רבים הנעשים בניסיון לצנזר את עמדותיהם ולהטות את צורת הסיקור שלהם. מאגד התייחס אל מקרה שאירע באחרונה בעיתון "כל אלערב", שנתקל בלחץ גדול על-מנת לפרסם מודעה שמעודדת את הנוער הערבי להתגייס לצבא.