בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב הוגשה עתירה דחופה על-ידי חברת ד.ד.ש (דדש) מפיצי הדרום חברה לשיווק בע"מ, נגד החלטתו של משרד הביטחון לא לערוך מכרז להפעלת המזנונים בצה"ל ולהמשיך להעסיק את חברת שירן למשך 4 שנים נוספות ללא מכרז, למרות מחיריה המופקעים מהם סובל ציבור החיילים.
בקשתה של דדש, המיוצגת על-ידי עורכי הדין בועז אדלשטיין ולימור קלהמר ממשרד ד"ר וינרוט ושות', הינה כי בית המשפט יורה למשרד הביטחון לערוך מכרז ממשלתי, כפי שעשו גופים ציבוריים אחרים כגון המוסד, השב"כ, המשטרה ושירות בתי הסוהר, בעקבותיהם בוטלה ההתקשרות עם שירן, כך שדדש זכתה בהם.
הטענה הינה כי ההחלטה שלא לערוך מכרז ומניעת תחרות במונופול של המזנונים בצה"ל, פוגעת במשרד הביטחון עצמו ובחיילי צה"ל, סוטה מהנורמות המקובלות בדיני המכרזים ואף פוגעת בחופש העיסוק של חברות אחרות הרוצות והיכולות להתחרות במכרז על שירות זה.
השתלשלות האירועים שהובילה לעתירה החלה עם הפרטתם של המזנונים בצה"ל מידי השק"ם, אחריה החליט משרד הביטחון להעביר את האחריות על המזנונים לידי האגודה למען החייל, וזו הקימה לשם כך את החברה שירן. תקנונה של החברה אינו מחייב אותה לפעול שלא למטרות רווח, ועל כן טוענת העותרת כי היא חברה כלכלית לכל דבר, הפועלת למען רווחיה שלה וללא התחשבות בצרכנים החיילים.
משרד הביטחון שכר את שירותיה של שירן באופן זמני לשנתיים, מ-2002-2004, ולאחר מכן החליט להאריך את החוזה עימה בשנתיים נוספות.
לאחר פניותיה של העותרת הודיע לה משרד הביטחון כי החוזה עם שירן יוארך עד מאי 2007, וכי כשנה לפני כן היא תודיע לעותרת האם בכוונתה לערוך מכרז לתקופה העוקבת. לאחר פניותיה הרבות של דדש, הודיע משרד הביטחון כי אין בכוונתו לערוך מכרז בנושא וכי הוא מאריך את החוזה עם שירן ל-4 שנים נוספות בשל האינטרסים המשותפים שלהם.
לפי החוק, משרד הביטחון אינו מחויב לערוך מכרז כאשר הוא רוקם עסקה עם האגודה למען החייל על-מנת שזו תעניק שירותים לרווחת החיילים בתמורה שאינה עולה על התמורה המקובלת בשוק החופשי לאותם השירותים.
ראשית טוענת העותרת כי יש לפרש את הפטור ממכרז בצמצום לאור רציונאל התחרות השוויונית שבמכרז. שנית נטען כי שירן אינה האגודה למען החייל והינה תאגיד פרטי כיוון שמתוך 9 דירקטורים, האגודה ממנה רק 2. שלישית נטען כי התמורה המתקבלת לידי שירן גבוהה בהרבה מהתמורה בשוק, וכל זאת על חשבון החיילים.
למעשה המחירים המופקעים, לטענתה של דדש, הינם כמעין מס על החיילים, כיוון שחלק מהרווחים עוברים למשרד הביטחון, שהוא המממן את רווחת החיילים בתחומים אחרים, אך הטענה הינה כי ציבור החיילים הוא בעל ממון דל וכי אין על חייל אחד לממן את חברו. מעבר לכך, טוענת דדש, כי המחירים הגבוהים מועברים למערכות השיווק והמכירות של שירן ומשמשים למימון שכר במנגנון הכפול של האגודה ושל החברה.
העותרת הגישה ממצאים לפיהם מרכולתה של שירן מוצעת לחיילי צה"ל במחירים גבוהים בממוצע בכ-20%-28% מאלו המוצעים על ידה במזנונים מקבילים במשטרת ישראל. בהשוואת חמשת המוצרים הנמכרים ביותר במזנונים בצה"ל, קוקה קולה, במבה, מסטיקים, סוכריות וסבון, פערי המחירים הינם 26.75 בין העותרת למשיבה לפי סקרים אלה.
דדש אינה מבקשת כי היא זו שתקבל לידיה את הפעלת המזנונים, אלא בקשתה היא כי יעשה מכרז הוגן שיוביל למעשה להורדת מחירים, אחרת, לדידה, פועל משרד הביטחון בחוסר סבירות כאשר אינו שם לנגד עיניו את רווחתו של החייל עליה הוא ממונה. כנאמר בכתב התביעה "לא ייתכן כי הציבור הצרכני החלש - ברובו החיילים - ישלם על אותם המוצרים יותר משוטרים".
