4.5 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי נגזרו על חיים בן-הרוש, לאחר שהורשע בהריגה, נהיגה שגרמה לחבלה, ונהיגה ללא רשיון רכב תקף. כך פסק שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אורי שוהן (יום א', 31.12.06).
המקרה אירע בשנת 2001, לאחר שהנאשם, שהיה בשעתו בן 21, מיהר לביתו בשל כניסת השבת, ולכן ניסה לעקוף את הרכב שלפניו בכביש בו מצוי נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. הנאשם חצה קו הפרדה רצוף, פגע ברכב פרטי אחר והדף אותו לכיוון הנגדי, כך שהרכב הנפגע פגע ברכב שלישי שנסע בכיוון נסיעתו של הנאשם. התוצאה היתה: מותן של חדווה אליהו ז"ל ובתה רעות בת ה-10 חודשים, פציעת שלושה ילדים באורח קשה, ופציעה קלה של שלושה נוסעים נוספים.
לאחר שהודה בחקירתו באשמה, כפר בה הנאשם בעת משפטו באומרו כי חצה את קו ההפרדה בשל תרדמה פתאומית שנפלה עליו, כך שלא פעל בכוונה ולכן לא ניתן להאשימו בהריגה כי אם בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט, בהכרעת דינו, לא קיבל טענות אלה, בשל הודאותיו הקודמות של הנאשם שתאמו את ממצאי זירת התאונה, ואמר כי לדידו - החלטתו הנמהרת של הנאשם לחצות את קו ההפרדה ולבצע גיחה נמהרת אל הנתיב הנגדי, נעשתה במחשבה תחילה ומתוך מודעות מלאה, דבר המצביע על זלזול בערך חיי אדם. בגזר הדין קבע השופט, כי הנאשם לא יכול לטעון כי לקח אחריות על מעשיו בשל טענת ההירדמות, וגם אם היתה זו טענה שהציע לו סנגורו לטעון לה, היה עליו לקחת בחשבון את תוצאות החלטתו.
במהלך טיעוני ההגנה טען הנאשם, כי יש ליתן משקל למצבו הנפשי שהתדרדר לאחר קרות התאונה. בשלבים הראשונים של המשפט ניסה לקפח את חייו בשתי הזדמנויות שונות, הוא נוטל סוגים שונים של תרופות פסיכיאטריות מאז התאונה כיוון שהוא סובל ממצב פוסט-טראומטי הגורם לו להיות תלוי לגמרי באשתו, הוא אף מטופל במחלקה לבריאות הנפש בשל חרדות קשות, זיכרונות קשים מהתאונה, מחוסר שינה ומסיוטים. הסנגור אף טען כי הנאשם ואשתו סבלו מיריקות ואיומים במהלך המשפט. הנאשם אמר עוד, כי הוא מצטער על התאונה ותוצאותיה, והיה עושה הכל על-מנת למנוע את ההתרחשויות הטראגיות.
השופט, בגזר דינו, אמר כי נהיגתו חסרת האחריות של הנאשם שגרמה להרס משפחה, האינטרס הציבורי, ושיקולי הגמול וההרתעה, גוברים על נסיבותיו האישיות של הנאשם - גילו הצעיר, היותו אב לתינוק בן שנה, עברו הנקי, התדרדרות מצבו הנפשי והטיפול התרופתי. במקביל, התחשב השופט בעינוי הדין שנגרם לנאשם לאחר שבתחילה הואשם בגרימת מוות ברשלנות בבית משפט השלום, ולאחר מכן שינתה המדינה את תביעתה והגישה למחוזי כתב אישום בגין הריגה. לבסוף נשקלה העובדה כי התינוקת שנהרגה לא היתה רתומה בהתקן ריסון כפי שנדרש בחוק, בשנת 2001 (גם האם לא היתה חגורה ביושבה במושב האחורי, אך החוק לא חייב זאת אז - י.ר.).
כאמור, השופט גזר על הנאשם 4.5 שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. בנוסף פסל את רשיונו של הנאשם ל-20 שנים, הזמן המירבי לכך בחוק, אך ראה כי בנסיבות העניין אין לחייבו בפיצויים לקורבנות העבירה.
