התובעת, פרץ יוכבד, פנתה לבית המשפט לתביעות קטנות וטענה כי רכבה נגרר על-ידי עיריית רמת גן היות והאחרונה חשדה בו כרכב נטוש, כאשר לא כך היה הדבר. התובעת הציגה לפני בית המשפט תמונות של רכבה וכן רישיון הרכב בתוקף בזמן שבו נגרר על-ידי העיריה. בית המשפט מצא כי מדובר ברכב שנראה במצב חיצוני סביר ומעלה.
נציג העיריה טען, כי העיריה פעלה לפי חוק שמירת הניקיון התשמ"ד-1984, המקנה לה רשות להורות על גרירת רכב ממקומו אם "הושאר ברשות הרבים במקום אחד במשך תקופה העולה על 60 ימים". לפי הידוע לנציג העיריה, הרכב לא נע ממקומו במשך קרוב לשלושה חודשים ולכן פעלה העיריה כחוק כאשר הורתה על פינויו מהרחוב.
אשר למידת הוודאות של העיריה, בתשובה לשאלת בית המשפט כיצד יודע נציג הנתבעת כי רכב התובעת לא הוזז ממקומו במשך לפחות 60 יום, ענה נציג העיריה, כי "בלתי סביר הוא שהתובעת החנתה רכבה עת נגרר ממקומו על-ידי הנתבעת, באותו מקום בדיוק בו נחזה עומד 90 ימים קודם לכן".
בית המשפט פסק כי את חוק שמירת הניקיון יש לפרש על-פי תכליתו של החוק, שמירת הניקיון. אשר לסעיף 8 לחוק, לפיו פעלה העיריה במקרה זה, "מדובר בסעיף חוק דרקוני", פסק בית המשפט. "די בכך שאדם נוסע לחו"ל לתקופה בת 90 יום, לאחר שעברה מיכסת 60 הימים המאפשרת לרשות המקומית לגרור את רכבו של אדם על כל ההוצאות והתוצאות הכרוכות בכך, כדי שלרשות תקום הזכות לבצע את הפעולה שהחוק מסמיך אותה לעשותה".
השופט אביחי דורון קבע, כי יש לנהוג בחוק זה במשורה בסבירות ובאופן מידתי. "ככל שהחוק פוגע יותר בזכויות האזרח וביכולתו לעשות בענייניו הפרטיים... יש לפרש את היכולת לבצע פעולה על פיו בצמצום...".
השופט סבר שבמקרה זה פירשה העיריה את החוק באופן צר מאוד וללא קשר לתכליות החוק. בית המשפט חייב את העיריה בתשלום הוצאות לתובעת בסך 2,000 ש"ח.
