בית המשפט דחה את בקשת עמוס ברנס וקבע, כי דוח שכתבה בזמנו עו"ד יהודית קרפ לא יתקבל כראיה. קביעה זו ניתנה על-ידי רשם בית המשפט העליון, שמואל ברוך, במסגרת בקשת רשות ערעור תקדימית שהוגשה לבית המשפט.
ברנס מבקש מבית המשפט לקבוע באופן מקדמי, כי די בהכרעתה של שופטת בית המשפט העליון (בדימ.), דליה דורנר, בתביעתו של ברנס למשפט חוזר בעניינו, ובממצאים העובדתיים בהם עיגנה השופטת דורנר את ההחלטה לתת לברנס משפט חוזר, כדי לקבוע את אחריות המדינה לפיצוי שלו זכאי ברנס. המשמעות היא שאם תתקבל הבקשה, יוכל עמוס ברנס לדון בתביעה שהגיש אך ורק בנזק שנגרם לו, מבלי שיצטרך להוכיח פעם נוספת שנגרם לו עוול מידי המדינה.
מדובר כאן בשאלה תקדימית אשר באה לבחון את היחס שבין משפט פלילי חוזר לבין הליך תביעת הנזיקין שבא לאחריו; וכן את התנהלות המדינה, שמחד החליטה לא לקיים משפט חוזר מחוסר עניין לציבור, ומאידך מסרבת לפצות את עמוס ברנס, לאחר שזו זיכתה אותו בסופו של דבר מאשמת רצח החיילת רחל הלר ז"ל שאירע בשנות השבעים.
ברנס, המיוצג על-ידי עורכי הדין אלי זהר, איתי זהר, רועי בלכר ודפנה צדיקרין-אלי, הגיש תצהירים ובקשה לזימון עדים. המדינה ביקשה לפסול חלק מהעדים שהוזמנו וכן, פסלה מספר תצהירים שהוגשו מטעמו של עמוס ברנס.
מתברר ש-33 שנים לאחר רצח החיילת, ברנס עדיין נאלץ להלחם מול המערכת המשפטית בישראל, כשזו עדיין עושה בשיתוף עם המדינה את כל התרגילים המשפטיים האפשריים, מתוך מטרה שלא לפצותו על הנזקים שנגרמו לו. כל זאת על אף שאותה מערכת ממש היא זו שזיכתה אותו מכל אשמה, לאחר שהמדינה החליטה לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור.
ביום 8.11.2006 הגישו התובעים עמוס ואחיו שמעון ברנס, תצהירי עדות ראשית מטעם עו"ד יהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר; ניצב (בדימ.) שלמה גל ואחרים. הממצאים של אותה חקירה שניהלו שלמה גל, אלון בכר ואחרים מצויים בדוח עצמו שכתבה עו"ד קרפ, ושהתובעים הודיעו כי אין להם התנגדות להגשתו. "אין טעם לעבד את הדברים, אין טעם להביא תקציר של הדברים, תוך הבעות דעה אישיות, וגם בתצהיר של יהודית קרפ, אין אלא ניתוח של הממצאים בתיק והסקת מסקנות והשערות, שזהו תפקידו של בית המשפט", אמרו עורכי דינו של ברנס בבית המשפט.
רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט שמואל ברוך, כתב בין השאר בהחלטתו כי: "בבקשה מיום 6.12.2006 שהגיש ברנס באמצעות עורכי דינו, הביא לפתחו של בית המשפט את העובדה כי עדויותיהם של עו"ד יהודית קרפ, עו"ד עמי קובו ועו"ד אלון בכר, מאופיינות בתיאור "מכלי שני" של המסכת העובדתית הרלוונטית לשיטתם, תיאור אליו נלווית הסקת מסקנות מצידם והבעת דעה אישית, ולכן עדויות אלה הינן בבחינת עדות שמועה ועדות סברה, ואינן קבילות כראייה. בנוסף, טענו הנתבעים, כי בעדותם של עורכי הדין שטיפלו בעבר בעניינם של התובעים, אין בכדי לשפוך אור על הנושא שבמחלוקת. בנוסף, הנתבעים הביעו התנגדות לכל אותם רכיבים בתצהירו של ניצב (בדימ.) שלמה גל המהווים עדות שמיעה או עדות סברה, ככל שהם מתיימרים להוות ראייה לאמיתות תוכנם, ומסכימים להבאת הדברים כראייה לעצם אמירתם".
בתגובתם, טענו התובעים האחים ברנס, כי המגמה בפסיקה היא לאפשר את קבלת הראיות בשלב ההתחלתי, ולהתייחס לשאלת משקלן בשלב הסופי של הבאת הראיות.
כידוע, עדות שמיעה מוגדרת בבתי המשפט בישראל כעדות המתייחסת לעובדות שהעד לא קלט בחושיו שלו עצמו, אלא היה מודע אליהן מכוח אמירתו של אדם אחר. הכלל גורס כי עדות שמיעה אינה קבילה כראייה, שכן העד המוסר אותה אינו יכול להעיד על אמיתות הדברים, וכן לא ניתן לחקור בחקירה נגדית את מקור המידע, שאינו עד בהליך.
עו"ד יהודית קרפ, מטעם היועץ המשפטי לממשלה, חקרה את הנסיבות הקשורות לחקירת המשטרה ולאופן ניהול ההליך הפלילי בעניינו של התובע ברנס, בסיום החקירה, פורסם דוח רשמי בהתייחס לממצאיה, המכונה "דוח קרפ". עו"ד קרפ תיארה את פעולותיה במסגרת הכנת הדוח ואת סימני השאלה המשמעותיים שהתעוררו אצלה במסגרתו בעניין אופן התנהלותה של חקירת המשטרה על רכיביה השונים - איסוף הראיות כנגד עמוס ברנס, בחינת עדויות הקשורות לטענת אליבי, אופי החקירות ומשכן, העדר תיעוד של החקירה ופגמים בהליך השחזור.
בעניין קבלת תצהירי עדות ראשית ובעניין קבלת עדויות שחלקן עדויות שמיעה בלבד, כתב כבוד השופט שמואל ברוך את הדברים הבאים:
"מעיון בתצהירו של ניצב (בדימ.) שלמה גל (להלן: "הניצב"), נראה כי רכיבים נכבדים ממנו מהווים עדות מפי השמועה, בהגדרתה הטהורה. כך לדוגמה, מתוארת בתצהיר המציאות העובדתית לגבי אופן עריכת השיחזור [שערכו חוקרי המשטרה לברנס בעת חקירת רצח החיילת-רחל הלר ז"ל, מ.א] על-ידי המשטרה ונוכחותו של הנתבע עמוס ברנס במהלך השיחזור, כפי שהתבררה למצהיר, בהתאם לדבריהם של אנשי משטרה שונים. תצהירו של מר אורי גלי, המתואר בתצהיר העדות הראשית של מצהיר זה, על כל סעיפיו, מהווה דוגמה מובהקת לעדות שמיעה, הכוללת, על כל רכיביה, התייחסות ספציפית למקור העדות ולעיתוי מסירתה. בהתאם לכך, העדות המובאת בתצהיר עשויה להוות ראייה לעצם אמירת הדברים ולא לאמיתות תוכנם, וזוהי קביעתי האופרטיבית בהתייחס אליו... והנטייה היא לא לשלול את קבילותן של הראיות כבר בשלב ההתחלתי, אלא להותיר את שאלת משקלן לשלב סיום הבאת הראיות". כתב השופט ברוך בהחלטתו.
במקביל לבקשת הערעור בבית המשפט העליון, מתקיים גם משפט נזיקין שמנהל עמוס ברנס בבית המשפט המחוזי בתל אביב. החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט שמואל ברוך, היא החלטה פרוצדוראלית-משפטית כחלק מניהול תיק הנזיקין שהגיש ברנס כנגד קציני המשטרה שחקרו אותו וכן נגד מדינת ישראל, קציני המשטרה שמדובר בהם הם: סנ"צ (בדימ.) שאול מרכוס, פקד (בדימ.) יהודה אלבז, פקד (בדימ.) יחיאל פיקהולץ, עו"ד עדי בראונר.
השופטת (בדימ.) דליה דורנר, נענתה לבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר בבית המשפט העליון, לאחר שמצאה כי נגרם עיוות דין בהליך המקורי בעניינו ובהרשעתו. זוהי גם עילת תביעת הנזיקין של האחים ברנס בתביעתם בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
מדינת ישראל בחרה שלא לקיים משפט חוזר מטעמים של "חוסר עניין לציבור" וביקשה לחזור בה מכתב האישום. למרות זאת, נענה בית המשפט המחוזי בנצרת וניאות לבקשתו של ברנס לזכותו בדין. אילו חפצה המדינה להוכיח את אשמתו של עמוס ברנס היו בידיה הכלים לעשות כן, משהחליטה לא לעשות זאת, אין לה דרך להוכיח כי לא נגרם לברנס נזק כתוצאה מעיוות הדין שגרמו לו משטרה ומדינת ישראל במשפטו המקורי שבה הורשע כזכור ברנס, ונותרה מסקנה אחת ברורה - עמוס ברנס ריצה למעלה משמונה שנות מאסר, לאחר שנשפט והורשע בהליך לא ראוי, לא צודק ולא הוגן.
בבקשה שהגיש ברנס באמצעות עורכי דינו, הוא תבע מקציני המשטרה וממדינת ישראל פיצויים, הן בהליך הפלילי, שבו כבר זכה בפיצוי בסכום של 1.2 מיליון שקלים, והן בהליך אזרחי, גם הוא כנגד קציני המשטרה ומדינת ישראל שהיו מעורבים בשערוריית הרשעתו ברצח שכנראה לא הוא ביצע. אל תביעתו של עמוס מצטרף גם אחיו שמעון ברנס שתובע את המדינה בגין מעצרו, מעצר שפגע בפרנסתו. לדבריהם המדינה מתייחסת גם כיום לעניין כאילו אנחנו נמצאים בשנות השבעים וליתר דיוק בשנת 1974, תביעתם של האחים ברנס מסתמכת על החלטתה של שופטת בית המשפט העליון (בדימ.), דליה דורנר:
"בהתאם, ביקשו המבקשים בבקשתם המקדמית נשוא בקשה זו מבית המשפט הנכבד, לקבוע כי הכרעתו של בית המשפט העליון (כב' השופטת דורנר), בבקשה למשפט חוזר שהגיש עמוס ברנס, על פיה לא נתקיים לברנס הליך הוגן, והממצאים בהם מעוגנת ההחלטה ליתן לו משפט חוזר, די בהם כשלעצמם, כדי לקבוע על פיהם את אחריות הנתבעים לפיצוי התובעים, על-פי עילות התביעה המפורטות בתביעתם, וזאת על הנזקים שנגרמו לתובעים עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים שנקבעו באותה הכרעה יודגש כי עילת התביעה הנזיקית של עמוס ברנס אינה מבוססת על כך שזוכה בהליך החוזר, אלא על כך שנפלו פגמים חמורים בהליך המקורי בעניינו, כפי שנקבע בהכרעתה של כב' השופטת דורנר, וכתוצאה מההליך הפגום בעניינו נגרם לו נזק המצדיק פיצויו".
