השופטת אסתר קובו בבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלה את ערעורו של עו"ד גיל עודד על החלטת בית משפט השלום, לפיה אין להאשים את עו"ד חיר פואד בהפרת איסור לשון הרע. קבלת הערעור התקבלה לאחר שנמצא כי במקרה הנדון יש לסייג את החסינות הניתנת לפרקליט בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע כיוון שדבריו של פואד נאמרו מתוך זדון ורשעות ולא נדרשו לגופו של התיק אלא לצורך הכפשת עו"ד עודד בלבד.
במקרה זה שני עורכי הדין החליפו ביניהם דברי גנאי במהלך הליכים משפטיים שניהלו בשם לקוחותיהם. באחד הדיונים בבית המשפט הטיח המשיב האשמות נגד המערער, לפיהן קיימת חקירה משטרתית נגדו ומוכן נגדו כתב אישום בפרקליטות. בנוסף נאמר, כי מתנהלים נגד המערער הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין להוצאתו מהלשכה.
בית משפט השלום קבע כי אין לסייג במקרה זה את החסינות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כיוון שמטרתו התפרשה בפסיקה כמעניקה חיסיון הולם לפרקליט המופיע בבית המשפט ומייצג את לקוחו, כדי לאפשר לו למלא תפקיד ציבורי זה כיאות כך שחרב לשון הרע לא תרחף כל העת מעל לראשו.
השופטת קובו, אליה חברה השופטת מיכל רובינשטיין, אמרה כי הגיעה השעה לקביעה כי החיסיון המוענק לפרקליט אינו מוחלט וכי במקרים חריגים ניתן לחרוג ממנו, לדוגמא כאשר מדובר בפרסום דברים שלוחי רסן שהוטחו בזדון וברשעות. על כן קבעה כי מכיוון שלדידה הדברים שהטיח המשיב כלפי המערער היו כדי להטיל בו כתם ללא הצדקה, לא נדרשו לגופו של התיק ואף לא היו נכונים, הרי שחרגו מכל מידה סבירה ואינם ראויים להגנה כלשהי. השופטת רובינשטיין אף העירה כי מוטב שהמחוקק יסדיר את הסוגייה כך שיישמר חופש הביטוי בין כתלי בית המשפט ועם זאת יצומצם החיסיון המוחלט לפרקליטים המופיעים בו.
בדעת מיעוט קבע סגן נשיא בית המשפט, השופט יהושע גרוס, כי רק במקרים חריגים יש לצמצם את החיסיון לפרקליט וכי אין המדובר במקרה חריג. דעתו הסתמכה על כך שדבריו של עו"ד פואד נאמרו לאחר שהותקף ע"י עו"ד עודד. הראשון אף הגיש על כך תלונה במשטרה אך זו לא הגיעה לכדי כתב אישום, אך רק מחמת נסיבות העניין ולא מחוסר אשמה. בנוסף, למרות שהמשיב הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בגין דבריו האמורים, המערער הורשע תחילה בבית הדין המחוזי על כך שכינה את המשיב "שקרן פתולוגי", אך ערעורו לבית הדין הארצי התקבל לאחר שנמצא כי הדברים היו חלק ממסכת ההתקפות בין השניים. לפיכך, אמר השופט, כי מאחר ששני הצדדים תרמו למתיחות ששררה ביניהם, אין מדובר במקרה חריג ולכן אין לקבל את הערעור.
כאמור, הערעור התקבל כך שהתיק הוחזר לבית משפט השלום בכדי לקבוע את סכום הפיצוי, וכן נפסקו 20 אלף ש"ח על הוצאות ושכר טירחה לטובת המערער.
