היום לפני 64 שנים, ב-18 בינואר 1943 החל מרד גטו ורשה - המרד הגדול ביותר מכל ניסיונות המרידה של היהודים בתקופת השואה, המשמש עד היום כסמל ההתנגדות היהודית בשואה.
בעקבות הגירוש הראשון שהחל ב-22 ביולי 1942, החליטו נציגי תנועות השומר הצעיר, דרור ובני עקיבא, על הקמת ארגון יהודי לוחם, אי"ל (ז'אוב), בכינוס שנערך ב-28 ביולי 1942. בראש הארגון הועמד מרדכי אנילביץ'. במקביל לארגון זה פעל ארגון, שהוקם על-ידי בית"ר, אצ"י: ארגון צבאי יהודי (ז'זאוו).
את השלב הראשון במרד החלה קבוצת יהודים שאמורים היו לצאת למשלוח. הם פתחו באש על השומרים הגרמנים ונמלטו עוד לפני העלייה לרכבת. הגרמנים שהחלו מיד בחיפוש אחריהם נתקלו להפתעתם הרבה באש שנורתה לעברם מיושבי הגטו ונסוגו.
ב-19 באפריל, ערב פסח, נכנסו הגרמנים לגטו כשהם נחושים בדעתם לחסלו. הקרב היה חסר סיכויים. הגרמנים נכנסו עם 2,000 חיילים וכוח שריון שגיבה אותם. למרות זאת אין הם מצליחים לדכא את המרד והם נוקטים בשתי דרכי לחימה: הם מחליטים לשרוף את הגטו, בית אחר בית, ובכך למנוע אפשרות מהכוח הלוחם לשהות בבונקרים. בנוסף, השתמשו הגרמנים בגזים רעילים.
הלחימה נמשכה חמישה שבועות. ב-8 במאי חיסלו הגרמנים את הבונקר הראשי של הלוחמים, ואנילביץ' נהרג. ההתנגשויות בגטו הבוער נמשכו עד ה-16 במאי, אז פוצצו הגרמנים, בפיקודו של שטרופ את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקי. לאחר מכן הודיע גנרל יירגן שטרופ, שעמד בראש ההתקפה הגרמנית, לממונים עליו "אין עוד רובע יהודי בורשה".
מתוך מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' לסגנו, יצחק צוקרמן, בעצם ימי המרד, ב-23 באפריל 1943:
"מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה
מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו... אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום...
לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים, בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר.
... העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה... הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים".