שטיח הרצפה בצורת היטלר, שמוצג בתערוכה "
ווזווז" של בועז ארד במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב הצחיק את הצופים.
זה לא היה צחוק מזלזל, אולי צחוק מופתע ונבוך מעט, אך בעיקר כזה שמגיב למראהו של משהו מצחיק: היטלר הניצוד, עשוי סיליקון, שפניו ושפמו מעוטרים בשערות שיבה. על קירותיו של החדר שבו היטלר שוכב תלויים ציורים של צלבי קרס. גם הם לא עוררו זעזוע. אולי אפילו התקבלו באדישות. הם נראו לצופים כמו עוד פריט דקורטיבי בין תצלומי כלים ופסלים קישוטיים שצולמו בבית אמו הפולנייה של האמן.
סמלי השואה בתערוכה הם חלק מסיפור גדול ומורכב יותר על הפולנים ששרדו את מלחמת העולם השניה ועלו לישראל. בחדר הסמוך מוקרן הסרט "גפילטע פיש", שבו צילם ארד את אמו מכינה גפילטע פיש ותוך כדי כך הציג את התפוררותה של המורשת שממנה באה. חוסר ההמשכיות בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שבנותיה אוכלות את הדג, אך כבר לא מכינות אותו. במכוון או שלא, ראשו של הקרפיון הכרות מזכיר את ראשו של היטלר הניצוד בחדר הסמוך.
"הרגע של השואה הוא הרגע של המפץ הגדול, שבו נוצרה הישראליות, האשכנזיות", אומר ארד. "זה הרגע שבו נוצרה התפישה של האשכנזי - בעל הידע המיותר שלא עזר לו בשעת הצורך - לעומת המזרחי עם חוכמת הרחוב".
ארד שייך לדור עכשווי של אמנים ישראלים שמטפלים בשואה באופן פחות צפוי ויותר פרובוקטיבי, כגון רועי רוזן, זויה צ'רקסקי ותמי בן תור. זוהי כבר לא שאלה של טובים ורעים, קורבנות ורוצחים. זהו לא תיעוד שנועד להאשים את האשמים ולהנציח את מה שהיה למען הדורות הבאים. ארד משתמש בשואה כדי לדבר על הרוע האנושי ועל ישראל העכשווית, המשוסעת והמפוררת. השואה ותחושת הנרדפות, כך הוא מזכיר לנו, הם הדבר האחרון שעוד מלכד אותנו.
כדאי לראות את תערוכתו של ארד בסוף מסלול שמתחיל בתערוכת הרישומים "
שלוש עדויות" של מירון סימה במוזיאון על שם רמי ואורי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב, וממשיך בעבודת הווידאו "פרויקט רחוב י'" של
סוזן הילר האמריקנית, שמוצגת בימים אלו בגלריה גבעון בתל אביב, ובמיצב שלה במוזיאון ישראל בירושלים. שלוש התערוכות משקפות את המהפך שעבר ייצוג השואה באמנות ב-50 השנים האחרונות: מההזדהות של סימה דרך השתיקה של הילר ועד לציניות של ארד.
אצל סימה, מחלוצי הטיפול בשואה, יש טובים ורעים. נקודת המבט שלו היא גם זו של הממסד. בסדרת רישומים שנעשתה במשפט אייכמן ב-1961 - נקודת הזמן שבה החל בארץ השיח על השואה - הוא מבטא את מצוקת העדים: מצייר את הסופר ק' צטניק מתעלף, את סערת הרגשות של האנשים באולם, את הזעקה שבוקעת מפיותיהם של הקורבנות. מטרתם של הרישומים לייצר אמפתיה והזדהות.
באותו משפט הוא גם מצייר את אייכמן. פרט זה, שנראה חסר משמעות, אינו טריוויאלי כלל וכלל, משום שההתמקדות בדיוקנם של הרוצחים הנאצים היתה אז כמעט טאבו. למעשה, דימוי של היטלר בחלל אמנותי-ממסדי הוצג רק באמצע שנות ה-90 בתערוכה "חיה ומות כאווה בראון" של רועי רוזן במוזיאון ישראל. רוזן נתן היתר לעיסוק בדיוקנו של הרוצח: בעקבותיו עטה ארד על פניו מסיכה של היטלר, דוד וקשטיין יצר את דיוקנו של היטלר בפסיפס ודינה שנהב הציגה קצינים נאצים מחרוזים בביתן הלנה רובינשטיין.
התערוכה של סימה משקפת את הצורך של האמן, כמו של ציירים אחרים, מרביתם ניצולים, לדבר על השואה דרך האמנות. בשנות ה-60 שימשה האמנות בעיקר לתיעוד, הנצחה וזיכרון וכן היתה דרך לבטא את תחושת האשמה והאובדן. סימה אומנם גורש מגרמניה ב-1933 וניצל מהשואה, אך הוא חי עד אז באווירה של אנטישמיות. הוא היה עד למראות קשים ביותר שבאים לידי ביטוי בשתי סדרות נוספות בתערוכה: "הזעקה" ו"יורים בחדר הסגור". הסדרה האחרונה, שמתארת טבח שערכו שוטרים גרמנים באסיפת פועלים ב-1933, הוצגה כעבור שנה, ב-1934, בקפה "אירופה" בירושלים. קהל העולים מגרמניה דרש מיד להורידה. "הם כעסו עליו שהוא הציג ככה את הגרמנים", מספרת אוצרת התערוכה גליה גביש.
בפרויקט של סוזן הילר, כמו בסרט "שואה" של קלוד לנצמן, אין באמת אפשרות לדבר על השואה, אין אפשרות לייצג אותה, אלא להצביע על החלל שנותר אחריה. הילר ממשיכה במובן מה את נקודת המבט ההיסטורית של סימה - זו שעוסקת בקורבן, בתחושה של הגדיעה ובחוסר ההמשכיות. עם זאת, היא גם מבטאת גישה חדשה יותר שאופיינית לחלק מהאמנים בני הדור השני לשואה: דיבור מופשט, לעתים עקיף, על מה שאין אפשרות לדבר עליו.
היא הופכת את הסיפור לאקט סדרתי של תצלום ועוד תצלום - 300 שלטים שצולמו במשך שלוש שנים בגרמניה ובהם מופיעה המלה "יהודי". בתצלומים, שמוצגים במוזיאון ישראל בירושלים, אין אנשים. בסרט שנעשה במקביל (המוצג בגלריה גבעון) מופיעים אנשים מפעם לפעם, אך הם נראים כמו רוחות מהעבר. אולי זו גם הסיבה לאפרוריות המעיקה שצובעת את הסרט, או כפי שתיארה חנה קראל את העיירות היהודיות בספרה "הוכחות לקיום": "הכול היה מכוער יותר ואפור יותר. אולי זה בגלל רוחות הרפאים. הן מסרבות להיעלם כי לא עצובים עליהן, לא בוכים עליהן".
גם ארד כבר לא מתייחס ישירות לאירוע ההיסטורי עצמו. כתוצר של דור שלא גדל על סיפורים מהבית אלא על זיכרון קולקטיבי, שמועבר מדי שנה מטעם המדינה, אין לו חובה מוסרית להעביר את המסר. גם לא יראת השתיקה. המרחק הרגשי והמוסרי מאפשר לו לקחת סמלים קיצוניים שמסמנים את האירוע (צלב קרס, דיוקן של היטלר) ולהשתמש בהם בשלב הבא - לדבר על המקום שהתהווה בעקבות אותו מאורע. השואה הביאה לכינונה של מדינת ישראל ומאז, כך לדעתו, קרה רק רע. נראה שהיטלר הוא לא האשם היחיד. הגיע הזמן גם להתבונן בעצמנו. אפשר לראות בתהליך הזה חלק מתרבות בריאה שבהתחלה מקדשת, אחר כך נבהלת ולבסוף שואלת את עצמה שאלות קשות. שלוש התערוכות האלה מציגות תהליך שעוד רחוק מלהגיע לסופו, ויש בו גם מידה של נחמה: העיסוק בשואה, וכך גם הנצחתה, לא ייעלם. להיפך, הוא מתעצם, משתנה וחי יותר מאי פעם.
