בעולם העסקי קוראים לזה מיזוג. בעולם הטבע הטמעה. אובייקט מסוים (חברה מסחרית, לטאה) עוטף את עצמו בגוון זהה לאובייקט אחר (תאגיד, עץ). ההטמעה נועדה לתעתע. למי שצופה מבחוץ קשה לראות ברגע הראשון שמדובר בשני אובייקטים שונים. רק צפייה סבלנית, ממוקדת, תחשוף הסוואה כזו.
זו גם הצפייה שדרושה בתחילת היצירה "נגזרת" של קבוצת המחול פרסקו לכוריאוגרפיה של יורם כרמי. קיר של הדפסי פרחים בשחור ואדום ניצב בירכתי הבמה. לאט ובעדינות הפרחים על הקיר מתחילים לנוע. דו הממדיות מתחלפת בראיית עומק. אלו חמש רקדניות שצמודות לקיר, נטמעות בו, אך לאט לאט בוקעות מתוכו.
הדקות הללו של העבודה הקצרה הן גם הדקות המוצלחות בה. הן משמשות בסיס למחול שעוסק בחיפוש אחר העצמי, בשאריות שההסוואה השאירה על עורן של הרקדניות ובגבול הדק בין המקום שבו נגמר האני ומתחיל האובייקט השני, אליו הסתופפתי. אבל כל זה משתמע בעיקר מהתפאורה והתלבושות היפות והמתמזגות. למחול עצמו אין הרבה מה לחדש. התנועה של כרמי היא קלישאתית ברובה, חסרת מעוף, ומתקשה לנמק עצמה לנוכח הנושאים בהם היא מבקשת לעסוק. מה בין היותן של הרקדניות נגזרות מהקיר אליו היו צמודות וממנו נפרדו, לשפה התנועתית שלהן? עם זאת, לרגעים, הדינאמיקה בין הרקדניות, האופן שבו הן ממשיכות אחת את השנייה, מתייחסות אחת לשנייה, מעוררת עניין.
הדברים הללו נכונים גם לגבי היצירה השנייה בערב והמוצלחת יותר - "גרעינים". ארבע רקדניות ושני רקדנים משתתפים במחול הזה, ותשומת הלב עוברת, איך לא, מהאני הפנימי למערכות יחסים סטרייטיות. הגרעינים שהרקדנים מפצחים לאורך כל המופע באים לשמש כאביזר המסמל ציפייה, פיצוח, קליפה ריקה, התבוננות חיצונית, אך השימוש בהם מוגזם וחסר עידון. כך, בשלב מסוים, גשם של גרעינים יורד על רקדן ורקדנית שעתידים לרקוד דואט. גם המחול עצמו, ברגעים בהם הוא מצליח לחרוג מעבר לתנועה הבנאלית, לוקה בחוסר עידון מרגיז, ותעיד על כך סצינת הסקס הכמעט מפורשת מדי שמתחוללת על הבמה.
החלקים הטובים של היצירה הזו הם אלו שבהם האלימות פורצת החוצה והמחול הופך כוחני יותר ומקבל משמעות נוספת מעבר לאיכות האסתטית שלו. צחי כהן, כדמות הגברית המרכזית, תורם מאוד ליצירה מהבחינה הזו והנוכחות שלו דומיננטית ומשדרת את אי הנחת הדרוש כדי להעביר את המתח הקיים בין הגברים לנשים ובין הגברים ובין עצמם.
נראה ששתי היצירות סובלות מאנכרוניזם מסוים. יש משהו מיושן באופן הטיפול של כרמי בנושאים עליהם הוא מבקש לדבר, ייתכן ומתוך ראייה מיושנת של הנושאים עצמם. הדיון הרעיוני בנושאים כמו היכן מתחיל ונגמר העצמי ב"נגזרת" או דינאמיקת המשיכה והדחייה ב"גרעינים" זכו כבר מזמן לביטויים יצירתיים-תנועתיים מורכבים יותר ומעניינים יותר מהאופן בו מציג אותם כרמי.
זה לא רק שהעבודות מתקיימות בעולם סטרילי ומנותק, מהסוג שהמחול המודרני העדכני מנסה, ובצדק, לפרוץ, אלא שגם העולם הזה לא מעודכן מספיק. לא מבחינת מה שיש לכרמי לומר, ולא באופן שבו הוא בוחר לומר אותו.
