בפברואר 2001, רוברט האנסן, סוכן ותיק בשירות ה-FBI, נעצר באשמת ריגול ובגידה. האנסן, כך הסתבר, בילה את רוב הקריירה שלו ביחידת המודיעין של שירות הביון במכירת סודות מדינה לרוסיה הסובייטית. "הפירצה" מתאר את תהליך לכידתו של האנסן והוא מתחיל דווקא מהסוף. אין כאן טוויסטים והפתעות, והמתח אפקטיבי אך מועט. הסרט מוקדש רובו ככולו להתבוננות בהתנהגות אנושית.
הסיפור מסופר דרך עיניו של אריק אוניל (
ראיין פיליפה), סוכן צעיר שנשתל כחפרפרת תחת פיקודו של האנסן (
כריס קופר) כדי למצוא ראיות למעשי הריגול שלו. בתחילה האנסן חושד בפקיד החדש, אבל תוך זמן קצר הדיסטאנס נשבר קלות והסוכן המבוגר מתחיל לראות את עצמו כדמות אב עבור האדם שאמור להביא לחיסולו.
"הפירצה" מזכיר לא רק את "
שומר המדינה", אפוס המלחמה הקרה שעלה לאקרנים לפני שבועיים בלבד, אלא גם במידה רבה את "
המלך האחרון של סקוטלנד". כולם מותחנים פוליטיים שעוסקים בסיפורי אבות ובנים, כאשר גורל המדינה מוטל על כף המאזניים. "הפירצה" הוא המינורי ביותר מבין השלושה, הממוקד ביותר, ולדעתי גם הטוב ביותר. הוא רחוק מלהיות יצירת מופת, אבל כדרמה פסיכולוגית הוא בהחלט מספק את הסחורה.
כריס קופר הופך את האנסן למפלצת מרתקת, אדם של סתירות וניגודים (איש משפחה ונוצרי אדוק עם עניין רב בחשפניות ופורנוגרפיה) ועדיין דמות משכנעת לחלוטין. חבל שעד טקס האוסקר הבא אף אחד לא יזכור את ההופעה הזו.
ראיין פיליפה הוא שחקן שנהוג לרדת עליו בכל הזדמנות, אבל אני די מחבב אותו. פיליפה במיטבו כשהוא מגלם דמויות שמעמידות פנים ומשחקות תפקיד, ו"הפירצה" יחד עם "פארק גוספורד" הם אולי צמד התפקידים הטובים ביותר שלו עד כה. רק
קרוליין דאברנה המוכשרת (לשעבר כוכבת הסדרה "Wonderfalls") מבוזבזת בתפקיד אשתו הגרמנייה של אוניל.
הבמאי-תסריטאי בילי ריי, כמו בסרטו הקודם "חשיפה", עוסק בסודות ושקרים של בני אדם מורכבים ואינטליגנטיים. ההברקה שלו היא להדגיש דווקא את הבאנאליות של העבודה בשירות הביון. ריי לא מספק יותר מדי הסברים להחלטתו של האנסן להפוך למרגל, אבל אחד מהבודדים שבהם הוא ניסיון לייחד את עצמו, לברוח לכמה רגעים מהעולם האפור של עבודה משרדית, של ביורוקרטיה, פוליטיקה וסכסוכים קטנוניים.
עם כל הנקודות החיוביות האלה, יש בסרט בכל זאת משהו מאכזב. התסריטאים בחרו להתמקד באוניל במקום האנסן, ולמעשה דחקו את עצמם לפינה. האנטגוניסט הוא הדמות המגוונת יותר, הצבעונית יותר, המעניינת יותר, ואנחנו לא זוכים לבלות איתו יותר מדי זמן איכות ולהכיר אותו לעומק. אולי השיקול הוא שאפשר לתאר את האנסן אבל לא להבין אותו, ואולי התסריטאים צודקים. אבל האסטרטגיה הזו מגבילה את הסרט, מונעת ממנו למצות את הפוטנציאל של הדמות. בסופו של דבר זוהי דרמה עשויה היטב, לא פחות אבל גם לא הרבה יותר.
