אחת הבעיות הגדולות של אוכל מזרחי, כזו שבהחלט דורשת מחקר אקדמי רציני ולא 400 מילה בעיתון, היא הניגוד החריף בין מצבו הראשוני לצורתו בסוף הארוחה. המצב הזה אף מחמיר כשמדובר בטייק אוויי ואין מלצר חרוץ שיפנה את החומוס שהתקשה והחליף צבעים ואת הצ'יפס השמנוני (ומתי צ'יפס של חומוסייה אינו שמנוני?) שהפך לעיסה צהובה וגם ינקה את טיפות החריף שנזלו אל הרצפה.
כך בדיוק - שעה אחרי שחברי מערכת העכבר כילו את רעבונם בערימות האוכל שהגיעו מפינתי - נראה המטבחון הקטן של העיתון: לעוס, נטוש ומשווע לפינוי. אלא שבשלב הזה כל אחד כבר פנה למחשבו, בלי לחשוב על התוצאות העגומות.
ההתחלה דווקא היתה אופטימית, גם אם לא נטולת תקלות. אף שהיתה זו הפעם הראשונה מאז הוגדל תקציב הטייק אוויי שהמערכת מבצעת בצורה קולקטיבית אחת לשבוע, בלילה הארוך של סגירת העיתון הוחלט להמשיך לדבוק באוכל עממי ולהזמין מפינתי. כולם היו פשוט מורעבים מספיק כדי שיתרונותיה של הזמנה כזו (תמורה נאה ביחס שבין איכות לכמות, חומוס אמין ושובע מובטח) יגברו על החסרונות (הרבה שמן וקלוריות).
ההזמנה כללה שש מנות חומוס גרגרים (15 שקל החמגשית), שלוש מנות טחינה (9 שקלים כל אחת), שבע מנות שניצלים, חתוכים לשניצלונים כמו שאמא עושה (16 שקל), שלוש מנות מוסקה (18 שקל), ארבע מנות אורז עם שעועית (12 שקל), וכן שלושה סלטי ירקות ושלוש מנות צ'יפס (10 שקלים כל אחד).
כעבור חצי שעה הגיע השליח, השאיר שתי שקיות בינוניות בגודלן, והדהים: "זה רק החלק הראשון של ההזמנה. החצי השני בדרך". ברגעים לא מעטים בחיים אנשים עסוקים מדי (או פשוט עסוקים מדי בלשמור על פאסון) כדי להבחין באירועים מכוננים שמתרחשים ממש מתחת לאפם. זה היה רגע מהסוג הנ"ל. מתי בתולדות הטייק אוויי הגיע משלוח בשני חלקים? ללא ספק תקדים היסטורי. יכול להיות אפילו שמדובר בדור השלישי של עולם ההזמנות: תחילה מגיע השליח עם מנה ראשונה, נניח מרק, וכאשר אתה מסיים ומנגב את השאריות מזווית פיך, מידפקת בדלת המנה העיקרית. אחרי עשר דקות יגיע שליח נוסף עם קינוח. בקיצור: צעד גדול למזמין, פשיטת רגל למסעדות.
ולענייננו: כעבור רבע שעה הגיע השליח עם יתר ההזמנה. התמהיל המגוון סיפק את רצון כולם: המפיקה - שאינה אוכלת קמח לבן אף פעם, בשר בערב וכלום אחרי 20:00 - נהנתה ממנה נאה של אורז עם שעועית כמה דקות לפני הדד ליין לנעילת הקיבה. הגרפיקאי הטבעוני-אנרכיסט אכל פיתות עם חומוס וטחינה ונשא את דרשתו הקבועה נגד אוכלי הבשר. הגרפיקאי הנרגן מצא סיבה להתלונן על משהו, אבל אכל יפה. העורך הגדיר את ההזמנה ואת פינתי בכלל כ"חוויה בינונית מהזן המשתלם" וכל היתר ניגבו הרבה ודיברו מעט. בקיצור, היה משתלם, אחול משתלם.
שעתיים ומשהו אחרי. שקט של עבודה אופף את המסדרונות. מדי פעם מפלחת זעקה של גרפיקאי/ת את האוויר: "נו באמת, כזה תיקון בשעת כזאת?!" (רוצים לומר: "עורכים בני זונות, תנו ללכת הביתה").
המטבח עדיין מוזנח, מה שלא מונע מאישיות רמת דרג מעיתון "העיר", שהגיחה מבעד לעלטה, לנגב בנונשלנטיות משאריות החומוס, על אף מצבו האפוקליפטי. אחר כך, שבעה ומחויכת, פנתה האישיות לדרכה. ואנחנו סיימנו עוד גיליון.
בקטנה שירות: פעמיים כי טוב
זמנים: חצי + רבע, מה יצא?
אריזה: מעדת החמגשיות הצה"ליות
בונוס: פיתות, סלט טורקי
מינוס: מראה השאריות
תמורה לכסף: מהדילים המשתלמים בעיר (או לפחות ב"עכבר העיר")
שורה תחתונה: ראו "תמורה לכסף"
פינתי - מזרחי, חומוס - בוגרשוב 43, תל אביב 