כשלהקת ה"ניו-יורק סיטי בלט" הופיעה בברית המועצות בשנות ה-50 ביצירות ג'ורג' בלנשין, התקבל סגנונו המופשט, נטול הסיפורים, התלבושות והתפאורה, בהסתייגות ובתדהמה. והנה היום, בלט קירוב, הפנינה של
הבלט הקלאסי הרוסי, המעלה בדרך כלל דמויות של יפהפיות, ברבורים, נסיכים ומכשפות - מציג תוכנית מלאה של ויליאם פורסיית, ש
יצירותיו הן חוד החנית של המחול המודרני.
הלהקה קפצה כאן למים עמוקים, בלי גשר שיקל את המעבר בין המסורתי לעכשווי. מכיוון שהיא העמידה צוות מובחר של רקדנים שכל אחד מהם וירטואוז בקנה מידה בינלאומי, לא היה ספק שהיא תעמוד בדרישות הטכניות של פורסיית. הלהקה גם הצליחה לבטא את התנועה והקומפוזיציה בצורה נקייה, חפה מדרמטיות ואמוציות מיותרות. בעיקר מצוינות היו הרקדניות ובראשן הבלרינות דריה פבלנקוב וילנה ששינה אדומת השיער. הגברים היו פחות משכנעים, כאילו עדיין לא הפנים הגוף את צירופי התנועה של פורסיית. למרות הקפיצות הגבוהות והפירואטים הנפלאים, נראה היה שהם מעדיפים לרוץ מאחורי הקלעים וללבוש את בגד הנסיכים, כמו אינם מאמינים עד הסוף במה שהם רוקדים.
פירואטים בברכיים כפופות פתח את התוכנית המחול "סטפטקסט" לשלושה גברים והבלרינה הנהדרת פבלנקוב. מחול זה בנוי על משפטים, שעושים כהרף עין את המסע הארוך מתנועה יום-יומית אל קצה הקשת של היכולת הטכנית. החומרים התנועתיים מרתקים, עשירים בפרטים וגם בפירואטים בברכיים כפופות והחלקות על הבהונות - כל מה שקשה ומסוכן לגוף.
שני ריקודים בסגנון סוף המאה ה-20" הורכבו מ"סונטה", שבעיקרו היה אוסף של דואטים שלמרות העניין התנועתי לא היה בהם חידוש, ומהמחול "הרטט המסחרר של הדייקנות", שהוא פארודיה על הדקדקנות של הבלט הקלאסי. המחול השני היה מאכזב למדי; הכוריאוגרפיה לא הפתיעה, אם כי הביצוע היה מצוין.
לסיום הועלתה "באמצע - מעט מורם", שהיתה ליצירה המוכרת ביותר של פורסיית, שלהקות מובילות בעולם משתוקקות לבצע אותה. זו היתה ההזדמנות לבחון מקרוב את ההתמודדות של בלט קירוב עם הסגנון המודרני. זה מחול הרצוף במשוכות טכניות, שמתחיל במעין חימום שבו הרקדנים מציגים את יכולתם כל אחד לבד, עם אחרים או בו-בזמן כקבוצה באוניסונו. הכוריאוגרפיה גדושה במתיחות של הרגליים, קפיצות גבוהות, קטיעות חדות ומעברים חדשים; מעין גרסה קשה יותר, מורכבת ועכשווית של סגנונם של קאנינגהם ובלנשין. המחול מנסה לבדוק את יכולות הגוף בתנועה דוקרנית, חדה וברורה, וגם למתוח את זמן הביצוע במסגרת התיבה המוזיקלית ועדיין להישאר במסגרת המקצב.
הביצוע של בלט קירוב היה מדויק מדי בתוך המקצב, ללא העזה להמשיך את התנועה עד חלקיק השנייה האחרון. קטעי ההרפיה עם השימוש באגן היו חושניים, ואינני בטוחה שזאת היתה כוונתו של פורסיית. זו עדיין השפעה של המסורת הרוסית שממנה התקשו הרקדנים להשתחרר. ולמרות כל זאת, ניכר שהלהקה עוברת מהפך ומצליחה לקחת את הטוב משני העולמות: גם "אגם הברבורים" של פטיפה וגם יצירות של פורסיית.
ערב מיצירות ויליאם פורסיית עם להקת הבלט מרינסקי (קירוב): "סטפטקסט" למוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך; "שני ריקודים בסגנון סוף המאה ה-20"; "באמצע - מעט מורם" למוזיקה של תום וילמס. סדרת "מחול במשכן" במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 13.3
