את מסעדת אווזי יצא לי להכיר אי שם בתחילת שנות ה-90, כשהיא עוד נקראה מסעדת יהודה אווזי ושכנה בשכונת התקווה בתל אביב. היא התהדרה במגוון שיפודים מרשים באיכות טובה, כולל חלקים אקזוטיים, דוגמת חוט שדרה, אשכי הודו או שקדי עגל, שאני עליהם בהחלט מעדיפה לוותר. מאז נולדו לסניף הראשי עוד אי אלו סניפים, והעסק הפך לתעשיה של ממש, וגם עניין השיפודים נהיה נפוץ בהרבה, ולא רק במסעדות מזרחיות בהגדרתן.
לסניף בחוצות המפרץ הגעתי עם בן זוגי, כשאנו במצב רעב מתקדם. מבט כללי בשולחנות המסעדה עמוסי האוכל הבהיר עוד בדרך לשולחן, שיש מצב שנצא משם שבעים ואף מפוצצים, מה שבהחלט הפיח בנו תקווה. מבט נוסף גילה שהמסעדה גדולה מאוד, מרווחת, ושופעת מלצרים, מה שהבהיר לנו שיש סבירות גבוהה גם לקבל את האוכל בזריזות.
תפריט העסקיות מציע מיני בשרים בכמה רמות מחירים, כאשר הפתיחה הקבועה היא מבחר סלטי הבית, חומוס, פול, פיתות חמות וייחודיות מהטבון ועוד צ'ופרים. בנוסף, עם מגמת הבריאות והשמירה על המשקל, מציעים באווזי שתי מנות מופחתות קלוריות: חזה עוף בגריל וסטייק סלמון בגריל, שתיהן מוגשות עם סלט ירקות ותפו"א צלוי.
לאחר שהתבשרנו שמנת הסלמון דלת הקלוריות חסרה, התלבטנו בין שיפוד עטינים (?) לבין שיפוד שומן כבש (מה?!). לבסוף, כהרפתקנים מתפרעים אמיתיים, בחרנו בסטייק פרגית (ב-75 שקלים) ובשני שיפודים: שיפוד אנטריקוט ושיפוד קבב (במסגרת העסקית ב-65 שקלים). בינתיים, וללא שהות, נחתו על שולחננו סלטים רבים בצלוחיות ריבועיות קטנות. היה שם סלט ירקות בטחינה, טחינה, טבולה, שני סוגים של סלט חצילים, סלט גזר חרפרף, סלסת עגבניות, סלט אבוקדו, כדורי פלאפל טעימים, ואפילו חציל קלוי עם טחינה, שחוסל בזריזות מרשימה על-ידי בן זוגי, לא לפני שקיבל ציון לשבח.
כל הסלטים היו טעימים, אם כי נטולי חדשנות, מלבד החומוס שאכזב (בוא נגיד את זה ככה, יש לי הרושם שלא נטחן מגרגירי חומוס חמימים באותו הבוקר). הפיתות הגדולות והשוות מגיחות, באדיבות המלצרים כמובן, על שולחננו בתדירות מדאיגה, כל אימת שאנו בוצעים מהפיתה הקודמת. ולחובבי הפיתות עם שום, אל דאגה, גם אלו הגיעו ואפילו צ'יפס (תעשייתי) להשלמת הפריסה. בכלל, אי אפשר להתעלם מרוח התקתוק והיעילות באווזי. רק נשנשנו מסלט הטבולה, והוא תוגבר באחד נוסף, רק ירד מפלס הטחינה במילימטר, ומיד מלצרנו המסור והדרוך החליף אותה בחדשה - שיטה יעילה להתמלאות מהירה והבטחת העובדה שלבשר בקושי יישאר לנו מקום.
כצפוי, מנות הבשר התקבלו בקרירות יחסית, נוכח העובדה שאפשר היה בקלות להכריז רשמית מבחינתנו על סיום הארוחה. אך המשימה העיתונאית מעל הכל, אז דגמנו את השיפודים. שיפוד הקבב היה מתובל בעדינות וטעים, אך שיפוד האנטריקוט, שדווקא הומלץ לנו, היה סתמי ותפל. בעניין סטייק הפרגית, שלרוב מצליח, אין תלונות. הבשר היה עסיסי והתיבול מדויק. סיכמנו בקפה, בתה עם נענע ובבקלאות. אומנם הוצע לנו להתרשם ממבחר הקינוחים במקום, אך המסעדה מגישה אוכל כשר, ואיני נוהגת לאכול קינוחי פרווה אם אני לא מוכרחה, ולכן ויתרנו בנימוס.
לסיכום, הסניף המרווח של מסעדת אווזי הנמצא בחוצות המפרץ מאפשר לאכול סלטים ובשרים על האש עם שפע שיפודים, בלי העשן ובלי הברדק שהם מנת חלקן של רבות מהמסעדות המזרחיות פר-סה. רוצה לומר, באווזי הכל נקי, רגוע ומאורגן טיפ טופ, והשירות מקצועי ויותר מיעיל. המלצרים דרוכים ואדיבים ואף חוסכים לכם את חוויית מפית הנייר כמפה, השגורה לרוב. בזכות יעילותם של המלצרים, אגב, אין מצב שתצטרכו לערום צלחות והררי מפיות, מה שיוצר את המראה המשובב של אחרי פוגרום.
לגבי האוכל, הסלטים והפלאפל טובים, הפיתות אלופות, הבשרים מתובלים בפשטות ולא אחידים ברמתם. הקבב טעם לנו, וגם סטייק הפרגית. ויש גם דגים וסטייקים. מה שבטוח, תחושת הבטן שלנו, שמאווזי נצא מפוצצים, אכן התאמתה, עת דידינו בקושי למכוניתנו.
