רעיון האיחוד האירופי נבע בעיקר מהשאיפה לבנות את אירופה מחדש לאחר החורבן וההרס שהביאה מלחמת העולם השנייה.
הצעד הראשון ביצירת האיחוד האירופי נעשה בשנת 1950 על-פי הצעתו של שר החוץ הצרפתי, רובר שומן, שהיתה ניהול משותף של ייצור הפחם, הברזל והפלדה של צרפת ומערב גרמניה.
בעקבות היוזמה הצטרפו לצרפת ולמערב גרמניה גם בלגיה, הולנד ולוקסמבורג ובשנת 1951 נחתם הסכם פריס שעיגן למעשה את הקשרים בין מדינות אלה.
מאוחר יותר הוזמנו מדינות נוספות להצטרף לאיחוד. בריטניה שסירבה להצטרף הקימה ארגון מתחרה - אזור הסחר החופשי האירופי, שכלל את בריטניה, נורבגיה, שבדיה, דנמרק, שווייץ, אוסטריה ופורטוגל.
בשנת 1961, בעקבות הצלחת השוק המשותף, החליטה בריטניה לשנות את מדיניותה ופתחה במשא-ומתן על הצטרפותה לשוק, אולם נשיא צרפת שארל דה גול הטיל ב-1962 ומאוחר יותר בשנת 1967 וטו על צירופה לשוק, זאת בשל קשריה ההדוקים עם ארצות הברית.
ביולי 1967 התאחדו שלושת הארגונים לארגון אחד בשם הקהילייה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות.
ב-7 בפברואר 1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. האמנה טבעה את המושג "אזרחות אירופית": כל אזרח אירופי יכול לבחור ולהיבחר לעיריה במקום מגוריו; מדיניות בינלאומית וביטחונית משותפת; שיתוף פעולה בנושא שיטור וביטחון פנים.