קלינט איסטווד חוזר לעצמו עם הסרט החשוב ביותר של השנה. "גיבורי הדגל", הסרט הראשון שלו השנה, היה רק משחק מקדים ליצירת המופת האמיתית. אם "גיבורי הדגל" תיאר שני סוגים של שדה קרב מדמם ואכזרי (מול היפנים ומול התקשורת) וניסה לנתח את הזיכרון ובניית המיתוסים בעזרת התקשורת האמריקנית, הסרט השני, המתאר את הצד היפני בקרב האכזרי שהתרחש באי "איוו ג'ימה" מתמקד בעיקר בהתרחשויות על האי. מדי פעם ישנם פלאשבקים לזיכרונות של החיילים אבל מרבית הזמן מדובר בסיפורה של קבוצת חיילים שנשלחת לקרב אבסורדי ונטול סיכוי ועושה הכול כדי לשרוד.
בדיוק כמו בצד האמריקני גם בצד היפני ניתן למצוא אנשים ממעמדות סוציאליים שונים לחלוטין שנלחמים באותו הצד אבל למרות השוני נראה כאילו לאף אחד מהם לא ממש ברור מה הם עושים באי. הם בטוחים שלפי התעמולה היפנית האמריקנים מפלצות, אך המציאות חושפת גם פנים אחרות. מפקדם היה נספח בשגרירות בניו-יורק ואילו אחד המפקדים השתתף באולימפיאדה בלוס אנג'לס והוא מכיר כוכבי קולנוע הוליוודיים. השניים יודעים שהאכזריות הנדרשת מהם כלפי האויבים שגויה לחלוטין, אבל הם גם יודעים שבמלחמה הם צריכים לבחור צד כלשהו.
קן וואטנבי מגלם את המפקד טדאמיצ'י קוריבאייאשי שמגיע לאי ומתכנן את ההגנה ההתקפית המרשימה. וואטנבי מעולה בתפקיד ומדובר בפשע שהוא לא זכה למועמדות לאוסקר השחקן הטוב ביותר. הוא מבצע את התפקיד בעדינות ובצניעות מעוררת הערצה. הוא כובש את הלב עם עבודת משחק פשוטה אך עמוקה ומורכבת. הוא מראש יודע שאין לקבוצת החיילים סיכויים לשרוד, אבל הוא רוצה שחייליו ימשיכו לחיות גם אחרי הקרב. הוא מודע למנהגים של בני עמו, שאסור ליפול בשבי – עדיפה התאבדות במקרה הזה - והוא נקרע בין הרצון להמשיך לחיות לבין הקרבת החיים שלו.
קזונארי נינומיה יוצר דמות כובשת לב בשם סאיגו, חייל פשוט העם, שכול חלומו הוא לחזור הביתה לחיק אשתו הנמצאת בהריון. סאיגו יודע שמהקרב הזה אף אחד לא עומד לצאת חי, הוא רק רוצה לברוח משם. לא כמו חבריו המעדיפים להרוג את עצמם, הוא מעדיך לסגת אפילו להיכנע כדי שיוכל להמשיך לחיות ולהגיע לביתו ולראות בשנית את אשתו. הבחירה שלו סותרת את כול הקודים התרבותיים והצבאיים שהוא נשבע להם. סאיגו הוא לא אינטלקטואל, הוא לא מצליח לצאת מהמצבים שלו בעזרת המילה. הוא גם לא לוחם גברתן שמצליח לצאת בכוח הזרוע מהצרות שאליו הוא נקלע. המזל פשוט אוהב אותו.
שם הסרט נלקח ממכתבים שנמצאו באי ונכתבו על-ידי המפקד טדאמיצ'י קוריבאייאשי, אשר עמד בראש הקרב בצד היפני. איש טקטיקה מבריק שהצליח כנגד כול הסיכויים לשרוד יותר זמן באי וגרם למותם של 7,000 חיילים אמריקנים. המפקד היפני היה איש אסטרטגיה ולוחם מבריק, אבל המכתבים, באופן לא מפתיע, מתארים איש משפחה המתגעגע לאשתו ולילדים. אב ובעל שרק רוצה לחזור לחיק המשפחה החם.
הקרב שהתרחש לפני שישים ואחת שנה זכה בעזרתו של הבמאי קלינט איסטווד לשתי יצירות קולנועיות מרשימות, פציפיסטיות והומאניות, אך ההבדל ביניהן מהותי. "מכתבים מאיוו ג'ימה", מתעלה בכמה דרגות מעל "גיבורי הדגל" שסבל מליהוק בעייתי ומסוף שנמשך קצת יותר מהרגיל. הפעם הסרט הרבה יותר מהודק, יותר צנוע, יותר אינטימי וכתוב הרבה יותר טוב. גם הנוכחות המעצבנת של אדם ביץ' כוכב הסרט "גיבורי הדגל" נחסכת מאתנו.
באופן מפתיע "מכתבים מאיוו ג'ימה" והסרט הישראלי "בופור" מזכירים מבחינה רעיונית אחד את השני. בשניהם יש חיילים שנמצאים במחבוא בליבו של הר. בשניהם הם מותקפים ולא ממש יודעים מתי יבוא הרגע שבו הם יחוסלו אבל משערים שזה קרוב. לעומת "בופור" שבו הרשע הוא בלתי נראה ולכן אכזרי ומסוכן. ב"מכתבים מאיוו ג'ימה" הרשע הוא בן אדם לבן בשנות העשרים לחייו, שאמו שולחת לו מכתבים על הכלב שברח מהחצר והתרוצץ ברחוב ויש לו בכיס החולצה תמונה של החברה.
