אחרי חמש שנים של שתיקה, הוליווד הוציאה ב-2006 לא סרט אחד אלא שניים, שנועדו להסביר לאמריקה ולשאר העולם את אסון ה-11 בספטמבר. אחד מהם הוא
טיסה 93, דוקו-דרמה בסגנון אירופאי עם תקציב מצומצם ושחקנים אלמוניים. השני הוא מגדלי התאומים, סרט אסונות הוליוודי קונבנציונלי עם תקציב מכובד ומצעד של פרצופים מוכרים. הראשון הוא פיסת אולטרה-ריאליזם אפקטיבית אם כי מאכזבת. השני הוא קשקוש חסר ערך.
"
מגדלי התאומים" עוקב אחרי השעות שלפני ואחרי ההתקפה על מגדלי התאומים דרך עיניהם של זוג שוטרים ניו-יורקיים, המבוססים על דמויות אמיתיות. ג'ון מקלוכלין (
ניקולס קייג') וויל חימנו (
מייקל פנייה, "התרסקות") נקראים לחלץ את קורבנות המתקפה, כאשר המגדלים מתמוטטים וקוברים את השניים תחת ההריסות. בזמן שנשותיהם (
מריה בלו ו
מאגי ג'ילנהול, בהתאמה) מנסות לגלות מה עלה בגורלם, שני השוטרים מתמודדים עם סבל פיזי ונפשי רב, כשהם מחכים לחילוץ שאינו ממהר להגיע.
את הסרט ביים
אוליבר סטון על-פי תסריטה של אנדריאה ברלוף. סטון ידוע כבמאי פוליטי ואנטי ממסדי (“רוצחים מלידה”, “פלאטון”), אך הצדקנות הקיצונית סביב 9/11 הביסה גם אותו. “מגדלי התאומים" הוא סרט א-פוליטי לחלוטין, שבוחר להראות את האירוע הלאומי דרך נקודת הראות המוגבלת של שתי דמויות שאינן יכולות, פשוטו כמשמעו, לראות את הסיטואציה במלוא מורכבותה.
במקום להציג תמונת מצב מלאה יותר, סטון מתעלם מהקונטקסט ומתמקד ברגעים קטנים ואנושיים. אבל אחרי שני עשורים של קולנוע בומבסטי וגדול מהחיים, אין לסטון היכולת לייצר את הרגעים האלה בצורה משכנעת. האנושיות שלו נדושה וסנטימנטלית, רמת התחכום לא עולה על דרמת טלוויזיה ירודה. כל הקלישאות הרלוונטיות מוצאות מהארון: פלאשבקים לחיי משפחה הרמוניים, דיאלוגים משתפכים בין שני הגברים הלכודים, קריינות שמלמדת אותנו לקחים חשובים על גבורה ועשיית הדבר הנכון. אחרי כמה דקות, זה מתחיל לעצבן. אחרי שעתיים, זה מטריף.
במידה רבה, “מגדלי התאומים" מציע מעין גירסת 9/11 ל"
רשימת שינדלר". במקום להתייחס למאות האנשים שנהרגו באותו יום, סטון מתמקד במעטים ששרדו והפכו לגיבורים בעל כורחם. הוא עושה זאת כדי לרגש, לא כדי לאתגר. מבחינתי הוא נכשל, אולי מבחינת אחרים הוא מצליח. אבל אין כאן ניסיון אינטליגנטי להתמודד עם האירוע, ועצם הבחירה בניצולים על פני ההרוגים מכתיבה מוסר השכל שסטון אולי לא התכוון אליו. בסופו של דבר זהו סיפור סתמי לחלוטין על שני אנשים עם יותר מזל משכל.
התוספות המיוחדות כוללות אוסף סצינות שירדו בעריכה ושתי רצועות פרשנות. הסצינות הגנוזות נראות לעתים מגוחכות, אך לא יותר מהסרט עצמו. הרצועה של סטון דלה ושטחית, ורק הרצועה בה מתארחים השוטרים שעליהם מבוססות דמויות הסרט מצליחה ליצור מידה מספקת של אמינות ורגש. אין סיבה שלא לצפות ב"מגדלי התאומים" עם רצועה זו במקום פס הקול המקורי וכך לחסוך סבל מיותר.