אחד המושגים הראשונים שלומדים בבתי ספר לקולנוע הוא "הזמן הפסיכולוגי". יש זמן מתורבת, המורכב משניות ודקות, ויש זמן אחר - קולנועי, נפשי - הפועל על התפר שבין המודע והתת-מודע, ואורכו תלוי ברמת המתח שבתוך הפריים. 145 הדקות המסתוריות שמרכיבות את "מלהולנד דרייב" של לינץ', למשל, חולפות אצלי כמו שעה קלה. לעומת זאת, תנו לי לצפות בסרט קצר מז'אנר ערוץ "הולמרק", ואגיד שהזמן הזוחל בו הוא עינוי סיני. הכל יחסי.
בעיקר במוזיקה. כי משהו בקול ובהגשה של בוב דילן תמיד גרם לי לחוש שאני נמצא מחוץ לשירים שלו. כמו מישהו שרודף אחרי קרון אחרון של רכבת באמצע שומקום. דילן הוא האגואיסט המוכשר שמנופף לעברך עם כובע הבוקרים שלו ולא אכפת לו שאתה רץ כמו משוגע על חצץ של פסי רכבת במטרה לעלות על הקרון כדי לקבל מים. הקול שלו תמיד גורם לי להיות צמא לקול אחר, כזה שישיר שיר שאוכל לשחות בתוכו בלי להרגיש את הזמן. בריאן פרי, לשעבר חוד החנית של הפופ האוונגרדי (כסולן להקת רוקסי מיוזיק) הוא בדיוק הקול הזה.
אחד השירים המדהימים של פרי הצעיר נקרא "In Every Dream Home A Heartache", ועכשיו מתברר שבכל צפרדע (דילן) יושב קול של נסיך (פרי). שהרי מעבר לאמת של השיר הנצחי הנ"ל של רוקסי מיוזיק, מוציא פרי אלבום סולו חדש (יבוא: הליקון), שכולו קאברים לשירים של דילן.
11 שירים יש בו ו-42 דקות וחצי אורכו, אבל התחושה שהוא יוצר היא של שתיית קוקטייל קצר ואלגנטי שמסדר לך את הראש בלי שתאבד פרופורציות. כי בריאן פרי יהיה בן 62 בספטמבר הקרוב, ולפי פאזת ה-Crooner הנוכחית שלו (האמת היא שפרי תמיד שמר פינה חמה לדילן; כבר בסולואים הראשונים שלו תוכלו למצוא קאברים לדילן, ובשנים האחרונות הוא רק פיתח את פרויקט "הזמר המבצע" - ע"ע אלבום הסולו שלו מ-1999, שבו הוא שר שירים פופולריים משנות הארבעים) - ובכן, לפי פאזת ה"קרונר" הנוכחית שלו, נשמע שפרי מרגיש טוב. אפילו טוב מאוד.
המשפט "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו" יושב עליו בול, מפני שפרי המציא את עצמו מחדש כבר בתחילת הקריירה - עוד לפני שבכלל הספיק להתיישן - ולכן "מותר" לו כיום להגיש עיבודים שמרניים לטובת העובדה שהקול שלו בפרונט. אומנם על הפקת האלבום אחראי רט דיוויס, שהפיק לרוקסי מיוזיק את אלבומי האייטיז שלהם, אבל לא תמצאו כאן פנינים נוסח הסינתפופ הרומנטי של "More than This". יש כאן גיטרות פשוטות ונפלאות של כריס ספדינג, והקאברים (למעט "Knockin` on Heaven`s Door" ו"The Times They Are A-Changin") הם לשירים הפחות מוכרים של דילן. חלק מהזמן זה מרגיש כמו אלבום גנוז של רוי אורביסון וה-Traveling Wilburys. רוב הזמן פרי גורם לך להקשיב סופסוף למילים של דילן. אלה שדילן עצמו, הקאובוי האגואיסט, הרחיק אותך מהן.
Bryan Ferry, Dylanesque - הליקון/Virgin