את המחזה "הילד" של ריימון קוש הגדיר המחזאי סמואל בקט כבעל כישרון אישי מאוד, מיוחד מאוד. בדומה לבקט, גם קוש מהלך על הגבול הדק בין חיים ומוות, בין נוכחים לנעדרים. כתיבתו המתפרצת מלאת חיוניות וחושניות - מתובלת בדמויות צבעוניות ועסיסיות ויחד עם זאת דמויותיו שרויות בתוך עולם בו מרחף תדיר ניחוח קליל של מוות. אותו ניחוח מוצא ביטוי ויזואלי בהצגה "הילד" בבימויו של רועי אסף, בדמותו של עשן סמיך המסתלסל בחלל המונומנטלי של אולמות האבירים בעכו וחבל סנפלינג עבה המשתלשל מתקרת האבן בגובה של כעשרים מטרים. אותו חבל פותח ציר גובה בין גן עדן שמיימי וארציות מהבילה.
המחזה מגולל את סיפורו של ילד מתבגר, סקרן ופיקח בגילויו הראשונים והבתוליים אודות מין, מוות, דת, סודות ושקרים. רועי אסף, המגלם את הילד, מגלה כריזמה וקסם ממגנט. בווירטואוזיות ומיומנות הוא משתמש בחבל הדומיננטי כאלמנט תפאורה מרכזי המייצג מקומות וחפצים. מתוך אותה תשוקה 'להיות מת' ומתוך משיכה בלתי מוסברת לסכנה החייתית ומלאת האדרנלין - נתלית דמותו בגובה רב, מתהפכת, מבצעת תרגילי אקרובטיקה עוצרי נשימה, מתנדנדת בחוזקה עד שפורצת לתוך הקהל, וכל זה בתיאום מדויק ודרמטי עם ההתרחשויות בסיפור.
המוזיקה המקורית של יצחק שושן מציפה את האולם בחום ומתיקות. המוזיקה המזרחית מלאת געגוע, כמיהה וכאב ומשתלבת עם היסודות המלודרמטיים בסיפור ובאחת מביאה ניחוח אותנטי, כנה וכובש.
קשה להתעלם מהטאצ' המורגש של יענקל'ה יעקובסון כיועץ אמנותי בהפקה. בכל עבודותיו הנפלאות נמצאת תמיד אותה התבוננות רעננה, מלאת הומור, אירוניה וכאב מתוך עולם ילדי בוגר ומפוכח. גם הפעם- אסף מצליח לגלם ילד לא מתוך משחק מתיילד או "משוחקק" אלא באופן סוחף, חי ומרגש.
"הילד" היא הצגה קטנה ומקסימה בעלת קסם מיוחד ואותנטי המעלה באוב דמויות ציוריות הקפואות בזמן בין חיים ומוות ועולם חי, בועט, מכושף ומלא שמחת חיים.
