בן 15 היה שלמה כאשר אושפז בבית-החולים לחולי-נפש. בן 18 היה כאשר יצא ממנו. שלוש שנות האשפוז במוסד הטביעו היטב את חותמן עליו. בימים אלה גוייס שלמה לצה"ל. הוא היה בר-מזל. הרופאים קבעו, כי כיום הוא אדם בריא לחלוטין ואין סיבה שלא ישרת בצבא.
ערב-גיוסו ביקש הבחור הנאה לתת פורקן לתחושותיו: "אדם היושב בין כתליו של מוסד לחולי-נפש", אמר לי, "ומגיע זמן שחרורו, צריך לנהל מלחמה קרה ואכזרית בחוץ, עם החברה. זו מתנכלת לו, בדרך כלל, ומנדה אותו, כאילו היה נגוע במחלה מדבקת".
פוגעת בו המחשבה, על כי אדם הנפגע מבחינה גופנית ומשתחרר מבית החולים - מתקבל בביתו בפרחים ובאהבה, ואילו העוזב את כתליו של מוסד לחולי-נפש - מנודה וזוכה לראות רק את גבם של האנשים, הבורחים ממנו ונעלמים. התוצאה, לדברי שלמה: "עליו להילחם מלחמת-יאוש, שלרוב הוא המפסיד בה. או אז הוא מגיע למצב שעליו לחזור למוסד, שאותו עזב, מאחר שמלחמתו נחלה מפלה".
שלמה מספר על אחד מחבריו למוסד, שנולד למשפחה הרוסה ושהחברה האהובה עליו עזבה אותו לאנחות. הוא נתפס, לדבריו, לייאוש, הפסיק לאכול, עד שכמעט איבד צלם-אנוש. עד מהרה הוכנס לבית- החולים לחולי-נפש. "צעירים כאלה", סבור שלמה, "זקוקים למידה של רחמנות ולהרבה הרבה אהבה ולא להרס עצמי במוסד סגור".
כואב לו, שכאשר יוצא כבר צעיר כזה מבית החולים, כשהרופאים פוסקים כי הוא בריא - החברה עדיין חוששת ומתרחקת ממנו. "בין כתליו של המוסד שבו ישבתי, מצויים חבר'ה צעירים, שישרתו בעתיד את המדינה. מדוע אין המדינה משרתת אותם? האם מספיק לרפא אותם ממחלתם, או שמא רצוי גם שתיסלל לפניהם הדרך לשיבה תקינה לחברה בחוץ?
"בבית הספר מלמדים תלמידים ביולוגיה. מדוע שלא ילמדו אותם גם על מחלות הנפש? אולי אז יבין הדור הצעיר וידע כיצד עליו להתנהג כלפי מי שמשתחרר ממוסד לחולי-נפש"!
בינתיים מקווה שלמה כי יחזיק מעמד בחוץ וכי חלקו לא יהא עם אלה שעזבו את בית החולים, יצאו להתמודד בחוץ עם החברה האכזרית ולאחר שנודו ממנה - חזרו, בלית ברירה, למוסד.
"שם, לפחות", מעיד שלמה בעצב, "הם חשים עצמם בטוחים. שם אף אחד לא יצעק להם: 'משוגע'".
