במאמר
בבלוג האסטרטגי של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה קורא האלוף ב(מיל.) יצחק בריק להכריז על הנגב והגליל כאתגר לאומי. בריק מזהיר מפני אובדן הגליל והנגב נוכח התדלדלות האוכלוסיה היהודית, האנרכיה הבדואית והבדלנות הערבית. להלן עיקרי דבריו:
הגליל והנגב אתגר לאומי הנגב והגליל מהווים ביחד למעלה מ-70% משטחה של מדינת ישראל, ובהם חיים כ-30% מאוכלוסיית ישראל. רוב האוכלוסיה בגליל אינו יהודי ו-170 אלף מתוך 600 אלף התושבים בנגב הם בדואים.
החשיבות האסטרטגית של אזורים אלו היא גבוהה הן בשל גודל השטח והן העובדה שהוא גובל במדינות השכנות לנו: מצרים, ירדן, לבנון וסוריה שחלקן עוינות. בדרום הגליל ובנגב. בנקודות מסוימות אזורים אלו גם גובלים עם הרש"פ.
ממשלת ישראל עשתה מהלך מבורך כאשר הקימה את המשרד לפיתוח הגליל והנגב, שעושה עבודה טובה מאוד. ועדיין יש כיום תחושה שאנחנו הולכים ומאבדים אזורים אלה ונשאלת השאלה מה עושים מבחינה לאומית כדי להציל אותם. הבעיה היא שמדינת ישראל טרם לקחה את הנושא כאתגר לאומי.
הקצאת תקציבים לא נכונה ממשלות ישראל השונות הקצו תקציבים לא פרופורציוניים לגודל היחסי של השטח והאוכלוסיה של הנגב והגליל מתוך כלל המדינה. התוצאה היא שגוש דן שואב אליו את כל התקציבים, המשאבים וכוח האדם ומתעצם על חשבון אזור הגליל והנגב ההולך ומתדלדל. תושבים רבים עוזבים למרכז, הדור הממשיך לא חוזר ליישוב, הבעיה הדמוגרפית בגליל מתעצמת ומצוקת הבדואים בנגב עולה. הישובים לא מתרחבים והערים לא גדלות, מה שמחליש מאוד את האזורים הללו. המדינה הופכת למדינת גוש דן, וכך אי-אפשר לשרוד לאורך שנים.
הבדלנות של ערביי ישראל חזון ערביי ישראל, שפורסם לא מזמן במסמך בן 40 עמודים, מדבר על אוטונומיה למגזר הערבי, על הקמת מוסדות נפרדים ממשרדי הממשלה הישראלית, על פרלמנט עצמאי עם בחירות ישירות. המסמך מדבר על זהות לאומית ערבית, על קשר ישיר עם מדינות ערב והעולם הגדול, שלא דרך משרד החוץ הישראלי. הם מדברים גם על מאבקם נגד התפישה הציונית היהודית. זהו תהליך של התרחקות הקצנה והתבדלות, שקשה לקבל אותו במדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי והוא מהווה בעיה אסטרטגית של מדינת ישראל.
פצצת הזמן של הבעיה הבדואית האוכלוסיה הבדואית בנגב נמצאת במצב סוציו-אקונומי נמוך מאוד. אין תוכניות מתאר ליישובים בהם היא גרה. הבדואים מתפזרים ותופסים שטחים בצורה לא מבוקרת וקשה במצב הזה לפתח את הישובים מבחינת מים, חשמל ובתי ספר. בצורה הזאת גם קשה לפתח את הישוב היהודי. זו פצצת זמן. המדינה חייבת לקחת את האתגר ולטפל בבדואים, על זכויותיהם וחובותיהם. מצד אחד להעניק להם כל מה שמגיע להם, לקדם אותם, ומצד שני לדרוש להגדיר אילו אדמות שייכות להם ואילו לא.
יש ליצור תוכניות מתאר, להקים ישובים או להרחיב יישובים קיימים. במסגרת החוק, יש לעצור תפיסה לא חוקית של שטחים ולספק הגנה לעוסקים בחקלאות ובתעשיה באזור. להפסיק עם נושא "החסות" ועם הגניבות החקלאיות. אלו נושאים שמבריחים תושבים וגורמים להגירה שלילית, זורעים אי-סדר ופוגעים בשלטון החוק.
רשימת הדברים שצריך לעשות היא ארוכה: ישנו צורך בהבאת מאות אלפי מתיישבים חדשים, ובפיתוח הישוב היהודי, הערבי והבדואי. ישנו צורך בפיתוח תשתיות מהירות לחיבור האזור עם מרכז הארץ, פיתוח שירותים ברמה שווה לזו במרכז יצירת תעסוקה ובניית דיור מתאים. המדובר בשינוי סדרי עדיפויות לאומיים, וחלוקת התקציב בצורה מאוזנת יותר. מדינת ישראל כל-כך קטנה שאין סיבה בכלל שיהיו בה מרכז ופריפריה, היא כמו עיר אחת בארה"ב.
