תמונה עוצמתית אחת של נערה צעירה זיכתה את הצלם עודד בלילטי ואת סוכנות הידיעות AP בפרס פוליצר היוקרתי. כמה ימים לאחר הזכייה עמדה הנערה, נילי שמה, על חורבות הריסות בית 5 בעמונה שלידו צולמה התמונה, והקריאה מן הכתב דברים שכתבה.
- הקרב על עמונה נילי, בת הכמעט 17, היא תלמידת אולפנה בכיתה י"א ומתגוררת בירושלים. בתמונה בה צולמה במאורעות עמונה בפברואר 2006, היא נראית כאשר היא מוקפת בשוטרים אוחזי מגינים. השוטרים משכו אותה באמצעות שיערה לקרקע והחלו להכות אותה באלות, כשהיא מנסה לגונן על עצמה. למרבה המזל, ספגה נילי רק מכות יבשות בכל חלקי גופה.
להלן דבריה [לא נגענו]: "התמונה שאני מופיעה בה זכתה בפרס, וכתבו בתקשורת שהיא הביאה לישראל "כבוד עולמי". זה לא אות כבוד, זה אות קלון. כשהמנהיגים שלנו שולחים את כוחות הביטחון שלנו לפעולות של הרס וחורבן, לעקור ולגרש אנשים, להחריב ולהרוס ולעקור ולהשמיד חיים יהודיים, בגוש קטיף, בצפון השומרון, בעמונה - זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשמדינת ישראל פועלת נגד ארץ ישראל, והחיילים והשוטרים שלה נשלחים להגלות יהודים מארץ ישראל, "גלות תוצרת בית" - זה לא אות כבוד, זה אות קלון. כשמדינת היהודים, בשם המוסר, כל כך מקפידה על "טוהר הנשק", ועל "לא לפגוע בחפים מפשע" - מול האויבים שלנו, ועכשיו מחלקת אלות ברזל לאלפי שוטרים ופוקדת עליהם להכות ולפצוע באכזריות, במבצע של מתוכנן מאורגן, נוער - נוער!!! אנחנו לא אויבים, אנחנו רק נערים - והתוצאה היא מאות פצועים ועשרות נכים עד היום - זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשאני מסתכלת על לובשי המדים ולא מצליחה להבין, למה אף אחד מהם לא עוצר בשם המוסר ולא שואל את עצמו אם הפקודה היא חוקית או מוסרית, כולם פועלים במקרה הטוב כמו רובוטים, ובמקרים רבים כמו סדיסטים ממש - זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
כשמדינת ישראל לא מאפשרת ליהודים לבנות בתים בארץ ישראל. מחריבים את הבתים פעם בתירוץ ש"זה לא חוקי", אבל גם כשזה חוקי - כמו עכשיו בחברון - אז ממציאים חוקים וצוים מתחת לאדמה, הכל כדי לרמוס את הזכות של יהודים לגור בארץ ישראל - זה לא אות כבוד, זה אות קלון.
אנשים שמסתכלים על התמונה, שואלים אותי: מה חשבת? מה עשית, נערה אחת מול נחשול של שוטרים בשחור? למה לא ברחת? למה חשבת שאת יכולה להיאבק לבד מול כולם? התשובה היא שאנחנו באנו להיאבק. אנחנו לא באנו כדי להיכנע או לברוח, הרגשנו וחשבנו שכל העוול והרשע הזה שתיארתי קודם צריך להיתקל בחומה בצורה של נחישות. צריך להבין שיש כאן דור שלם של נוער שגדל בארץ ישראל, שמאמין בארץ ישראל ובתורה, שרוצה ומתעקש להוביל את עם ישראל בכיוון אחר ושמוכן להילחם על זה.
האלימות והאכזריות בעמונה לא שברו אותנו, אלא חישלו אותנו. שוטרים בשחור לא מפחידים אותנו. הם יכולים לשבור לנו את הראש, אבל הם לא ישברו לנו את הרוח. איזה כוח יש לשוטרים האלה? איזו עוצמה יש להם? כוח של פקודות, של אלות, ומאחורי זה: כוח ועוצמה של שנאה ושל הרס. כל מי שמסתכל היום על חורבות הבתים בעמונה מבין שלא היה למבצע הזה שום משמעות חוץ מיצר הרס ושנאה עצמית.
מול זה אנחנו עומדים עם כוח ועוצמה אחרים לגמרי: כוח של אמונה, עוצמה של תורת ישראל, כוח של אמת מול שקר, עוצמה של צדק מול רשע ועוול - אלה כוחות שבונים אידאולוגיה, נחישות, נכונות למאבק ולהקרבה. אנחנו מאמינים שארץ ישראל היא שלנו, של עם ישראל. אנחנו מאמינים שיש לנו זכות עליה, וגם חובה כלפיה, ואנחנו מוכנים להיאבק בשבילה, ואנחנו לא מוכנים לוותר עליה. הבאתי איתי את התמונות של מה שקרה רגע אחד אחר כך: התמונות שבהן השוטרים מקיפים אותי, מפילים אותי, מכים אותי באלות - בקיצור: מענישים אותי על כך שהעזתי לעמוד מולם. כמובן, כדי לבצע את המשימה שלהם: להגיע לבתים, לפנות ולהרוס אותם - הם לא היו צריכים להכות אותי. הם יכלו פשוט להדוף אותי ולהתקדם הלאה, למשימת ההרס שקיבלו, אבל הם לא ויתרו לי. כנראה רצו "ללמד אותי לקח" כדי שלא אעז להתנגד להם שוב.
אז יש לי חדשות בשבילם: הם לא הצליחו. את מה שעשיתי בעמונה - אני מוכנה, אם צריך, לעשות שוב ושוב. כבר הייתי בחברון והודעתי למשפחות היהודיות שהתיישבו ב"בית השלום", שאם יבואו לפנות אותם - אני אהיה שם. ואני מאמינה שכמוני כל אלפי הנערים והנערות שהיו בעמונה. בתמונה אתם רואים כביכול אותי, אחת נגד רבים אבל זאת רק אשליה: מאחורי הרבים עומד אדם אחד - אולמרט, ומאחוריי - הקב"ה, ועם ישראל.
