איש מבוגר, לבוש שחורים, עומד על הבמה הקטנה במועדון הברזילי בתל אביב, מועדון שבלילות אחרים ספוג עשן סיגריות ומוזיקה אלקטרונית. משני צידיו של הגבר רוקדות שתי לוליטות, לובשות חצאית צמודה עד הברכיים, גופיה לבנה בלי חזייה ואיפור שחור לעיניהן. הגבר שר בקול נמוך, כמעט מדקלם, לפעמים הוא מחזיק גיטרה. לפעמים רקדניות הליווי גם שרות. ולפעמים, באופן מפתיע, הגבר מתחיל לרקוד איתן.
קשה מאוד להגדיר את "
פלייבק" המופע המוזיקלי של כוריאוגרף להקת "בת שבע", אוהד נהרין, המתקיים במועדון הברזילי בתל אביב. לרגע זה מופע רוק עם מוזיקה רועשת, סולן כריזמטי וקהל שמגיב בספונטניות למתרחש על הבמה. ברגע אחר זה מופע מחול עם רקדן ושתי רקדניות המתמסרים למוזיקה וזזים בקצב, בכוח, כמו בקליפ אפל במיוחד. אבל בעיקרו "פלייבק" הוא אירוע בימתי מאתגר, מסקרן, שקשה למצוא לו מקבילה בארץ. אף מוזיקאי לא יודע את מה שנהרין יודע על עמידה על במה, ואף רקדן לא שר, מנגן וקורא טקסטים כמוהו.
נועל נעלי עקב, אוחז גיטרה בגלגול הראשון של המופע הזה, על הבמה הנקייה של מרכז סוזן דלל, מול קהל שיושב בכיסאות מרופדים, "פלייבק" סיפק בעיקר חוויה אינטלקטואלית. על אף הבחירה באופן ביטוי מוזיקלי, נהרין ממשיך להתעניין בנושאים המורכבים המעסיקים אותו בעבודות המחול שהוא יוצר וקצרה היריעה מלפרט אותם כאן. במחשבה לאחור, הנושאים הללו קיבלו כל כך הרבה ביטוי מוזיקלי במופעי המחול של "בת שבע", שלרכז אותם יחדיו היא פעולה כמעט מתבקשת. מספיק רק להזכיר שאחד הדימויים הזכורים ביותר מ"
אנאפאזה", "שובר הקופות" של המחול הישראלי, הוא של נהרין עצמו, לבוש שמלת קטיפה אדומה, נועל נעלי עקב ואוחז גיטרה.
הבחירה להעלות את המופע הזה מחדש בחלל התעשייתי של מועדון ברזילי מבטלת קצת את הריחוק הקיים תמיד בין נהרין ובין הקהל שלו ומעניקה ל"פלייבק" את הלכלוך הדרוש כדי להפוך לאירוע רוקנ'רול מוצלח. הווליום הגבוה, התאורה הגסה והבמה הקרובה חושפים את נהרין כפי שמעולם לא ראינו אותו: מזיע, נע באקסטזה, מתמסר לקול הבוקע מגרונו, מתמודד עם קהל עומד, מדבר, שותה בירה.
מוזיקאים מנוסים ממנו בהרבה מתקשים בסיטואציה כזו - לשיר משיריהם לבד עם גיטרה מול קהל, אבל נהרין חכם יותר. בהומור, בשפה טקסטואלית ומוזיקלית שהיא לרגע סתומה ולרגע מפתיעה, רגע פוליטית ורגע מרגשת, בתעתוע לא נגמר בין אמת ושקר, הוא מרכיב דמות בימתית חידתית, בלתי נתפשת.
גרעין החידה הזו מצוי בפלייבק המוזיקלי שרקחו עבור נהרין בין היתר יהודה עדר ואוהד פישוף. הפלייבק הוא תזמורת נוכחת אבל לא ממשית שמאפשרת את קיום המופע, אבל גם מעקרת אותו מהחד פעמיות שלו. ליווי מוזיקלי שמכסה על הכל ומאפשר לנהרין להיות חשוף ולהתחבא באותו הזמן. לרגע הוא לא נותן לנו לשכוח את האשליה, את האפשרות ליהנות ממנה, אבל גם את השבריריות שלה. "כל אחד צריך לרקוד כמה דקות ביום" הוא אומר באחד הקטעים הטובים במופע, וכמעט סוחף אחריו את הקהל לריקוד מתמסר, אינטואיטיבי ומשחרר. אבל באותה נשימה נדלקת תאורה חזקה ובהירה כל כך, שהקהל נשאר קפוא במקומו ממבוכה. רק האיש המבוגר והרקדניות לצידו ממשיכים לזוז על הבמה.
