1. ניסיונות לפגוע במעמד היועץ המשפטי לממשלה.
2. מלחמות נגד מבקר המדינה תוך ניסיון ליצור דה-לגיטימציה סביבו.
3. בקשות חוזרות ונשנות לדחיות במתן תשובות למבקר המדינה.
4. מלחמות נגד החשב הכללי במשרד האוצר - והכפשתו האישית( דבר שמשדר מסר לא ראוי לכל משרדי הממשלה).
5. מתן גיבוי לשר האוצר החשוד בפלילים ( בעת הקמת הממשלה הוא הסכים למינויו של עמיר פרץ לשר הביטחון כדי להשאיר את מישרת שר האוצר פינוייה עבור מי שהוא ידע כבר אז שחקירה פלילית נגדו היא בלתי נמנעת).
6. מתן גיבוי לשר חיים רמון לכל אורך הדרך ואף זימונו לממשלה מיד לאחר הרשעתו.
8. חוסר כל התייחסות לקצינה ה' למרות שעבדה במשרד רה"מ – מסר שלילי לנפגעות.
9. בחירת צחי הנגבי לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון, למרות המשפט המתנהל נגדו (מה שללא ספק נותן, בעקיפין, גושפנקא, כמעט רשמית למינויים פוליטיים).
10. מינוי 'ועדת וינוגרד', כוועדה ממשלתית, ולא ועדת חקירה ממלכתית, למרות דרישה ציבורית, דבר שאפשר לו לשלוט על מינוי חבריה, ובעצם להבטיח מראש שמסקנותיה תהיינה 'פושרות' ובלתי ישימות במישור האישי.
11. מסירת קטעים מפרוטוקול עדותו-הוא לפרסום כשהוועדה מתנגדת לפרסום הפרוטוקולים של שאר הנחקרים הראשיים.
12. החלטה של הממשלה בעניין פטור ממכרזים עד 4 מיליון ש"ח (דבר שמשדר מסר מאוד בעייתי לכל הציבור).