אחרי 40 שנות קריירה בהם הפך למגיש החדשות הלאומי, הטביע ביטויי לשון שכפי הנראה יהיו עוד בשימוש שנים רבות וזכה גם לדמות משלו ב"ארץ נהדרת" הודיע חיים יבין על פרישתו מהגשת מהדורת מבט בערוץ 1 החל מ-1 בספטמבר 2007. עם זאת, יבין ימשיך להכין פרויקטים שונים לערוץ, ובמקביל יעסוק בשידור תוכנית אקטואליה שבועית. ההחלטה על כך התקבלה בשיתוף ובהסכמה מלאה בין חיים יבין לבין מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור.
חיים יבין: "אני מקדם את השינוי בברכה. הוא טוב ל'מבט' וטוב לי. אחרי כמעט 40 שנה בתפקיד, אני חש שהגיע הזמן. זה צעד לא קל, כי אני קשור ל'מבט' מיום לידתו, אך אדם צריך לדעת מתי לפנות את מקומו. יחד עם זאת, אני לא הולך הביתה. אמשיך לתרום בתחום החדשות, האקטואליה והסרטים הדוקומנטרים ואהיה חלק מהמערכת".
מוטי שקלאר מנכ"ל רשות השידור: "יבין מסמל בעשייתו הפורייה, רבת השנים, את הטלוויזיה הישראלית במיטבה ואת איכויותיו של השידור הציבורי. כל תו ותג בעבודתו, אם כמגיש החדשות מספר אחת של מדינת ישראל ואם כיוצר דוקומנטרי מן המובילים שיש בחברה הישראלית, מקרין מקצוענות, איכות בלתי מתפשרת וסקרנות רעננה. רשות השידור אינה נפרדת מחיים יבין, "מר טלוויזיה", ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מן העשייה הטלוויזיונית המצוינת שהערוץ הציבורי מחויב לה. יבין תיעד ושידר את ההוויה הישראלית בארבעת העשורים האחרונים ועיצב את מושגי הטלוויזיה שלנו. המשך שיתוף הפעולה עימו הוא חלק ממחויבות רשות השידור לשידור ציבורי איכותי".
משה גביש, יו"ר רשות השידור: "לחיים יבין תרומה עצומה לשידור הציבורי בכל שנותיו. אנו נפרדים ממנו ברגשות תודה והערכה, תוך תקווה להמשך שיתוף פעולה גם בתחומים אחרים".
קורות חיים
נולד ב-10.9.32, בוייטן, גרמניה.
עלה לארץ ב-1933, עם הוריו. המשפחה השתקעה בחיפה. סיים לימודיו בבית ספר עממי בקריית בנימין (הסמוכה לחיפה). למד בבית ספר תיכון בקריית מוצקין (1950-1948). עד גיוסו לצה"ל עבד כשוליה, במסגריה של בית החרושת פניציה שבמפרץ חיפה.
שירת בצה"ל, תחילה בסדנא האלקטרונית של חיל הים, עבר לנח"ל - והיה חבר הכשרת כנרת. במהלך שירותו עבר קורסים שונים בחובשות קרבית, בחלקם שימש מדריך, ולאחר מכן שימש בתפקיד החובש של היאחזות גונן, בגליל העליון. בתום שירותו הצבאי השלים את תעודת הבגרות בבית הספר האקסטרני אבן פינה, חיפה. למד סוציולוגיה ומדע המדינה ועבר ללימודי מדעי הרוח, היסטוריה וספרות, האוניברסיטה העברית בירושלים (1955-1954). בעל תואר B.A בספרות עברית ואנגלית. למד לתואר M.A - ספרות השוואתית, חינוך וקומוניקציה (מבלי לקבל תואר). נשוי ליוספה, אב לדפנה, יונתן, מיכאל וחגי.
ב-1956 התקבל לעבודה בקול ישראל, תחילה שימש מגיש החדשות (עד 1960) ומגיש תוכנית בידור ומוזיקה קלה (1962-1960). ב-1962 החלה רשת ב' של קול ישראל בשידוריה, ויבין פתח את שידורי הגל הקל. לאחר מכן עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, מפיק ומגיש מישדרי תעודה בנושאים הבוערים של החברה הישראלית באותה תקופה (1967-1960). בין הבולטים ששודרו: ארץ הנגב, סיפור המושבים, עוני בישראל, זרקור לחינוך, יום ביישוב (שבמסגרתו רואיינה הילדה הרעבה מבית שאן).
שימש כתב במלחמת ששת הימים. במסגרת זו ליווה את מהלך הקרב על משטרת ג'נין, וסיקר את הקרבות על רמת הגולן (1967). נשלח לקורסי יסוד בטלוויזיה (במסגרת קול ישראל) - תחילה בירושלים, ולאחר מכן בגלזגו, סקוטלנד. במשך 5 חודשים למד את היסודות הראשונים של ההפקה הטלוויזיונית (1965). בעקבות מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל על הקמת הטלוויזיה הישראלית (1968). יבין מונה לעוזרו האישי של ראש צוות ההקמה, פרופ' אליהוא כ"ץ. בתפקידו זה, השתתף בתכנון ובביצוע השלבים הראשונים בהקמה: מבנה הארגון, רכישת הציוד וקבלתו, גיוס כוח אדם בארץ ובעולם ועוד. הפיק את המישדר הראשון של הטלוויזיה - מצעד צה"ל ביום העצמאות (מאי 1968), והגיש את חדשות מבט, מאוגוסט אותה שנה, עד היום (בהפסקות). ועורכו הראשון של השבוע - יומן ארועים, שנשמר במשך שנים רבות במתכונת המקורית שיצר.
בשנים 1971-1968 ביצע הפקות וסרטים רבים: עם חיילי צה"ל על גדות תעלת סואץ, ערב מלחמת ההתשה - יום יום על שפת התעלה. הסרט התיעודי הראשון, בן 35 דקות (שודר גם בהולנד); מתחת לגגות האזבסט; אילת בת עשרים; קורת גג למי? (מצוקת הדיור של זוגות צעירים).
בשנים 1974-1971 היה שליח רשות השידור בארה"ב. במסגרת זו, היה אחראי על סיקור האירועים החדשותיים לרדיו ולטלוויזיה - בוושינגטון, במרכז האו"ם בניו-יורק, וברחבי ארה"ב (מלחמת ויטנאם, המו"מ המתמשך על המזה"ת באמצעות האמריקנים והאו"ם, המאבק למען יהודי בריה"מ ועוד). הכין סרטי תעודה מיוחדים על הקהילה היהודית באמריקה ובעיותיה. הבולטים שבהם: יהדות אחרת, אנטישמיות שחורה וסידרה מקיפה - שאלה של זהות - על מאבק ההישרדות של יהודי ארה"ב והקשרים המיוחדים של ארה"ב וישראל.
בשנים 1977-1974 שימש עורך ראשי, מגיש ראשי של מבט וסגן מנהל החדשות. בתפקיד זה, יחד עם דן שילון וארנון צוקרמן (מנהל הטלוויזיה), שינה את סידרי עבודתה של מערכת החדשות בטלוויזיה (מינה כתבים מתמחים לתחומי סיקור, והעלה את מבט למעמד מוביל בעיתונות). ארועים בולטים שסוקרו באותה תקופה: ההתנחלויות הגדולות בסבסטיה, חברון ואלון מורה; אירועי יום האדמה; הפיגוע במלון סבוי בתל אביב; התפטרותו של יצחק רבין מתפקיד ראש הממשלה; וכן גולת הכותרת - ליל המהפך, נצחון גוש הימין את מפלגת העבודה ומפא"י ועליית מנחם בגין לראשות הממשלה (מאי 1977). במישדר זה יושם לראשונה המידגם, ועם סגירת הקלפיות שודרו התוצאות. יבין טבע את המונח "מהפך", שנכנס כמטבע לשון.
בשנים 1980-1977 שימש יבין בתפקיד מנהל חטיבת החדשות. סיקר את ביקור סאדאת בארץ ואת המו"מ לשלום עם מצרים. השלים את ההפיכה הניהולית של כוח האדם במערכת החדשות, על-פי דפוסי עבודה הנהוגים בארה"ב ובבריטניה, תוך עיצוב מבנה המערכת ושיפור הניהול והעבודה של הכתבים והעורכים וייסוד התוכניות מבט שני וכמעט חצות. בשנים 1982-1981 הפיק וביים את סידרת הנבחרים (תיעוד המערכת הפוליטית של ישראל, ובעיקר המאבק בין מנחם בגין לשמעון פרס). הסידרה זכתה בפרס כינור דוד ובפרס רשות השידור. בשנים 1984-1982 היה כתב הטלוויזיה בכנסת (סיקר, בין היתר, את מלחמת לבנון). בשנים 1986-1984 היה מפיק, עורך ומגיש מבט שני. התוכנית שוקמה על-ידו, תוך הפעלת עשרות במאים וכתבים. במסגרת זו ביים בעצמו את הסרטים הבאים: שלושה ימים בצידון, עם בוא הזיכרון, מחול בין מצבות הזיכרון של טרבלינקה, גטו בגליל.
בשנים 1990-1986 כיהן יבין בתפקיד מנהל הטלוויזיה. במסגרת תפקידו זה מינה מנהלי מחלקות, האריך את שעות השידור עד לאחרי חצות, נטל חלק בעריכת לוח המישדרים בהפקות מקוריות ובמבחר של תוכניות קנויות של ה-BBC ותחנות טלוויזיה מובחרות אחרות. בין המישדרים שיזם וביצע: סיבה למסיבה, תביעות קטנות, שבשבת, מסך אישי, רואים עולם, כניסה חופשית, מצב הרוח, שידור חוקר, בית דין לתביעות קטנות ועוד.
בשנים 1991-1990 היה המפיק והבמאי של הסידרה גחלת לוחשת - על יציאת יהודי ברית המועצות. ב-1992 עסק בהפקה ובימוי של סידרת המהפך השני. בשנים 1986-1984, וב-1986-1992 לימד וריכז את מגמת הטלוויזיה - החוג לקולנוע ולטלוויזיה, אוניברסיטת תל אביב. במסגרת תפקידו הכין את מסלול לימודי הטלוויזיה בחוג ואת מערך הלימודים, הרצה על יסודות העיתונות והעיתונות האלקטרונית, העביר קורסים מעשיים בנושאי עריכת חדשות, עבודת הכתב, סרטי תעודה ונהלי השידור.
בשנים 1993-1990 ניהל מספר רב של קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר לקולנוע בירושלים, האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב, ובמכללת טומשין בראשון לציון. רבים מתלמידיו נקלטו מאז בערוצי הטלוויזיה השונים.
ב-1993 מונה לתפקיד כתב הרדיו והטלוויזיה בגרמניה. סיקר את הוועידות הרב-לאומיות באוסלו, ג'נבה, וינה, ההתעוררות הניאו-נאצית בגרמניה ואת הקהילה האירופית. בנוסף, הכין כתבות מיוחדות עבור המישדר רואים עולם: המשבר הכלכלי בגרמניה (בעקבות האיחוד מחדש), הטרור נגד הטורקים בגרמניה, הרובע היהודי הישן בברלין, הסופר היהודי ראלף ג'ורדאנו, ומסע ליוגוסלביה, לתוך סרייבו הנצורה.
במהלך 1993 קיים יבין מו"מ בהצעה להצטרף לערוץ 2, אך החליט להמשיך בערוץ הראשון, שהציב לו אתגר חדש - להיות מגיש יחיד למהדורה מורחבת של מבט, בת 50 דקות, הכוללת ראיונות ושידורי חוץ חיים, מוספי כלכלה, חוץ וספורט ומוספים מיוחדים. בנוסף לתפקידו סייע להקים את המערכת, לעצב את המהדורה ולהוביל אותה בתפקידי ייעוץ, הדרכה והנחיה של העורכים והכתבים. באותה עת סוקרו הסכמי אוסלו, פיגועי הטרור, רצח רבין, הבחירות ב-1996 (שהוקדמו), המהפך השלישי ('הנבחרים מס' 3'). כמו כן, שימש מפיק ובמאי של סרטי תעודה מיוחדים בנושאים אקטואליים (1996-1994), בהם: שלה שרשן מכפר דרום, ראזי אבו-ג'יאז מעזה, ירושלים של מטה - על יהודים וערבים בבירה החצוייה, שני סרטים על חטיבת גולני, בגובה העיניים (על אחמד טיבי), על גבול התקווה - צפונים מול דרומים בחינוך התל אביבי, שני אחים. ביוני 1997 שודרה סידרה בת 4 חלקים על העובדים הזרים בישראל, ובאפריל אותה שנה, שודר סרט על ש"ס, בניזרי והחזרה בתשובה. באוקטובר 1997 עבר חיים יבין לערוץ 2, לתפקידי הכנה, עריכה והגשת סידרת מישדרי תחקיר במסגרת חברת קשת - הערב החמישי. ביום העצמאות תשנ"ז זכה בפרס ישראל בתחום התקשורת האלקטרונית. ביולי 1998 שב יבין לערוץ 1, לתפקידו הקודם כמגיש מבט ראשי, במאי ומפיק סרטים תעודיים.
ב-2005 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים" בערוץ 2, שעסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על-פי נקודת מבטו. בימין ראו בסדרה תוכנית תעמולה המזוהה עם השמאל וטענו כי הכפישה ציבור גדול של מתנחלים ולאחר שהצטברו תלונות רבות על חוסר איזון, נעתרה הזכיינית טלעד וקיימה בסופה של כל תוכנית דיון באולפן. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.
כתב שני ספרים:
1) גחלת לוחשת, נכתב עם העיתונאי גדעון לוי (מסע לברית המועצות);
2) כתב טלוויזיה, ספר לימוד העיתונות האלקטרונית, המיועד לסטודנטים לתקשורת.