נדחתה בקשתו של תושב קריית ארבע, מנחם לבני, לקיים דיון נוסף בערעורו על גזר דינו שניתן בשל ירי כלפי משאית ערבית. לבני הורשע בעקבות אירוע שהתרחש ב-8.6.2003. לבני היה באותו יום בדרכו אל חלקת אדמה שבבעלותו ליד באני נעים. הוא הבחין במשאית ערבית עמוסת עפר עושה את דרכה באזור שאסור בנסיעה לפלשתינים וזאת למרות הסגר שהוטל באותו יום. הוא סימן לנהג, עאיש שתאת, פלשתיני מיאטה, לעצור וכשזה סירב ירה לעבר גלגלי המשאית ופגע באחד הצמיגים. לבסוף, לאחר שהנהג הציג בפני לבני את תעודותיו הניח לו לבני להמשיך בדרכו.
בעקבות האירוע הועמד לבני לדין בבית משפט השלום וזוכה. השופטת דותן קבעה כי הירי לעבר חלקה התחתון של המשאית לא היווה סיכון לחיי אדם או חבלה, וכי לבני פעל "בתנאי לחץ" ולפיכך הוא חוסה תחת 'הגנת הצורך'. "לבני חייב היה מכוח הצו בדבר הוראות הביטחון (יהודה ושומרון) לפעול באופן סביר למניעת התרחשותה של עבירה ביטחונית", כתבה השופטת.
את ההחלטה הפך בית המשפט המחוזי אשר קיבל את ערעור המדינה. השופטים צבן, שפירא ונועם קבעו כי הירי כלפי המשאית היה 'רשלני ונמהר' ועלול היה לעלות בחייו של נהג המשאית. כמו כן קבעו כי ללבני לא נשקפה סכנה "ממשית ומיידית" ולכן לא היה צורך בירי. "בשום פנים ואופן לא ניתן לראות בפעולת ירי, ובפרט כזו הנעשית ביוזמתו של אזרח, צעד סביר למניעתו של סיכון מן הנהג הפלשתיני שלכל היותר עלה כדי חשש שפרץ סגר", כתבו השופטים.על לבני נגזרו שתי תקופות מאסר על תנאי בני 4 חודשים בגין כל עבירה.
לבני הגיש ערעור על גזר דינו אך נדחה. השופטים צור, כנפי שטייניץ וסובל כתבו כי "נוכח חומרת המעשים שבוצעו אין העונש מופרז כלל ועיקר". הם הוסיפו כי לחובתו עומד גם "עברו הפלילי החמור מכל חמור של לבני, אשר לחובתו הרשעה ברציחתם על-רקע לאומני של פלשתינים ובעבירות נוספות, הכל במסגרת השתייכותו למחתרת היהודית שפעלה ביהודה ושומרון בראשית שנות ה-80".
לבני עתר באמצעות סניגורו עו"ד אשר אוחיון לבית המשפט העליון וביקש לדון שוב בעניינו. בקשתו נדחתה על-ידי השופט לוי אשר קבע כי מדובר בסוגיה פרטנית שאינה מצדיקה ערעור שלישי.
בהחלטה מתח השופט ביקורת על זיכויו של לבני בבית משפט השלום. הוא כתב כי אין לשכוח את הסיטואציה "אשר מזמנים להם החיים בגזרת חברון. אף אין להקל ראש בחומרתם של אירועים חבלניים שהגו ועודם הוגים, בכוונה שטנית, ארגוני הטרור הפועלים בתא שטח זה - מעשים המכוונים, הם ותוצאותיהם המחרידות, אל הישוב היהודי שבעיר וסביבתה, ואל לב ליבה של מדינת ישראל".
יחד עם זאת, כתב עוד השופט, "חוששני כי זה מכבר נשתכחו מלב מושכלות ראשונים, וכוונתי לכך שמדינה דמוקרטית ששלטון החוק הוא נר לרגליה, לא תוכל להשלים עם מצב נורמטיבי פסול וקלוקל, בו נוטלים להם אזרחים דרור לעשיית דין אישית, משימים עצמם תחת גורמי הביטחון בבואם להשליט כביכול חוק וסדר על אלה היראים את נחת זרועם".
אין לקבל מציאות זו הוסיף השופט, "אף שמוצאת היא מקומה הרחק מעיני הציבור הרחב, בחבלי ארץ שמעבר לקו הירוק, שם דומה כי לא אחת זוכה היא ליחס סלחני שקשה להולמו. והרי אין איש מעלה בדעתו כי בתחומיה של מדינת ישראל ייצא מי שביצע כלפי שכניו, יהא שיוכם הלאומי אשר יהא, מעשה כמו זה בו הורשע לבני, והוא פטור מאחריות בפלילים. השלמה עם מצב הדברים המתואר, לא רק שמקוממת היא וסותרת עיקרי יסוד של צדק, יש בה לאיים איום שאין מפורש ממנו על אושיות החברה בישראל. דבר זה מחייב את העברתו של מסר שיפוטי מרתיע חד וברור, הן בשאלת הטלתה של אחריות פלילית והן במלאכת הענישה, וכזה למרבה הצער לא נמצא לי בפסק דינו של בית משפט השלום".
