סמדר שיר נשואה לפרופ' עמי סידי ואם לשישה ילדים, נולדה בשנת 1957 וגדלה במרכז תל אביב. אביה אברהם שינמן ז"ל היה מהנדס פטנטים למכונות חקלאיות ואימה עבדה כמורה בבי"ס ממ"ד "דיזנגוף". שיר למדה בתיכון צייטלין והייתה פעילה בסניף בני עקיבא-מרכז. "אני זוכרת את עצמי צועדת לסניף כל שבת בצהריים עם חצאית כחולה וחולצה לבנה עניבה וסמל. אחרי התפילה התפזרנו לקבוצות על הדשא, לפעולה שנפתחה בשירים חסידיים. עד היום, בכל פעם שאני מתיישבת על הדשא, אני שומעת את 'ידיד נפש'".
במסגרת השירות הלאומי שימשה כאחות מעשית, ולמדה באוניברסיטת ת"א ספרות עברית ופילוסופיה כללית. לאחר נישואיה נסעה עם בן זוגה למיניאפוליס שבארצות הברית, שם גרו כעשר שנים עד שהחליטו שהגיעה העת לשוב ארצה.
מה הביא אתכם להחלטה לחזור לארץ? "גרנו בארצות הברית כעשר שנים, שלוש הבנות הגדולות נולדו שם וככל שהן גדלו דאגתי לזהות היהודית שלהן. לא ידעתי מה להסביר להן כשבחג המולד הן ביקשו עציץ גדול, כמו אצל השכנים. היה נראה לנו שבארץ הזהות היהודית ברורה יותר וכל אחד מרגיש באופן טבעי שהוא יהודי, אבל כשחזרנו ארצה - שבועיים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, ישר לתוך החדר האטום - התברר לנו שהיינו תמימים".
מה גילית? "נוכחתי לראות שמה שחשבתי כברור ומובן איננו כך במציאות. לילדים בארץ יש מעט ידע, ומעט חיבה לכל מה שקשור ליהדות. אני לא מקיימת תרי"ג מצוות, אבל מאמינה שהילד היהודי צריך לגדול עם החיבור לשורשיו, להכיר את דתו ולהיות גאה בה. אדם שלא למד מימיו על יהדותו יכול ללכת בגיל מאוחר למקורות מידע שונים ולהשלים את הידע החסר אבל את תחושת השייכות, הערכה והחיבור יש לרכוש מינקות. הייתי שמחה אם לנוער שלנו הייתה הבנה שהזהות היהודית לא פחות חשובה ולא פחות מרתקת מנהירה אחרי גורו תורן בהודו. אנחנו מאבדים את היסודות הכי בסיסיים שלנו כעם וזה מטריד אותי מאד."
באותה העת פנה לסמדר שיר אבי רט, המנהל החינוכי של תנועת "מבראשית", והציע לה לכתוב פרשת שבוע למגזר הכללי. היא החלה לכתוב מדי שבוע שיר או סיפור מהחיים הקשור לפרשת השבוע במיוחד לבתי הספר הממלכתיים מתוך מטרה לקרב ילדים ובני נוער לסיפורי התורה.
מה הביא אותך להיות שותפה לפרויקט ייחודי זה? "ליוותה אותי תחושת שליחות אמיתית והתחלתי בכתיבה עם הרבה התלהבות. האמנתי בצורך הממשי בחיבור הילדים למקורות. אומנם בכתיבה ספרותית, בניגוד לכתיבה עיתונאית, מטרתי העיקרית היא לספר סיפור בצורה המעניינת ביותר, אבל כיוון שהכתיבה שלי מאוד אישית ברור שהיסודות והערכים שהם אבן לרגלי מחלחלים לתוכה".
סמדר כתבה לעלון "מבראשית" מדי שבוע במשך שלוש שנים, השנה עשתה הפסקה קצרה להתרעננות ובעוד מס' חודשים היא תשוב לכתוב.
האם במהלך עבודתך עם תנועת "מבראשית" נוצר קשר מיוחד עם הרב אלון? "הרב מרדכי אלון הוא איש מקסים, מנהיג אמיתי. גם בימים אלו אני משתדלת לשמור על קשר עימו."
איך קיבלו את התוכנית בבתי הספר הממלכתיים? "לצערי קיימת רתיעה מכל מה שקשור ליהדות, אבל לאט-לאט זה חודר לבתי הספר".
לסמדר שישה ילדים חמש בנות ובן. הבכורה, בת 23 נולדה ביום השנה הראשון למותו של אביה של סמדר, אברהם, כיום סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א. הבת הקטנה יולי, בת ארבע וחצי.
סמדר, בחברה בה את חיה משפחה ברוכת ילדים זה דבר נדיר ביותר, כיצד מגיבים אנשים מסביבך על כך שאת אם לשישה ילדים? "ילדים זה שמחה, זה ברכה, זה האושר של החיים. סליחה שאני נשמעת קיטשית אבל זו האמת. לאורך כל חיי אני פועלת מתוך יושר פנימי. אף פעם לא עניין אותי מה שמקובל להגיד, לכתוב, או לעשות. בסופו של יום אני צריכה לתת דין וחשבון לעצמי ולהיות שלמה עם עצמי. לגדל שישה ילדים זה מאוד דורש ומאתגר, למזלי, בעלי הוא פרטנר מתאים לחוויה הגדולה הזו של ההורות."
סמדר שיר, שינמן מהבית, החלה לכתוב כבר בגיל שמונה בשבועון הילדים "הארץ שלנו", ומאוחר יותר ככתבת נוער ב"מעריב לנוער". הקריירה שלה מתחלקת בין כתיבה יצירתית הכוללת גם מפגשים בבתי ספר בכל רחבי הארץ לבין עבודה עיתונאית בידיעות אחרונות. שיר כתבה למעלה מ-300 ספרים לילדים, לבני נוער ולמבוגרים, יצרה קלטות וידאו רבות ופעלה בתחום הזמר. לא רבים יודעים אך בין יצירותיה כלול ההמנון בכל מסיבת יום הולדת "אין חגיגה בלי עוגה" והשיר המרגש של זהבה בן "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא". בימים אלו מתכוננת שיר לקראת שבוע הספר הקרב.
בעקבות פגישה מקרית עם תמי מאור, דוברת האגודה לסוכרת בישראל ואם לילד החולה בסוכרת נעורים נחשפה שיר להתמודדות היומיומית של הילדים החולים עם הזריקות, המשאבה והידיעה שזו מחלה חשוכת מרפא, בינתיים. מאור שיתפה את סמדר שיר בפעילויות העמותה למען שיפור איכות חייהם של הילדים וקידום המחקר הרפואי למציאת מרפא למחלה ולסיבוכיה הקשים.
נרתמת מיד למען האגודה לסוכרת נעורים? "מדובר במחלה חשוכת מרפא, בעלת סיכונים ממשיים, אשר מצריכה דקירות אין סופיות וטיפול בזריקות אינסולין לכל החיים. בישראל בשנות האלפיים חיים למעלה מ-25,000 סוכרתיים אשר חייהם תלויים על חוד המחט, כאשר המספר גדל והולך מדי שנה. אני באופן אישי ניסיתי לערוך את הבדיקה פעם אחת כדי לחוש את מה שהילדים עוברים יום יום כמה פעמים ביום וממש כאב לי. כתבתי ספר "גלי בעולם מתוק אך מר" המתאר את המחלה בדרך עלילתית. אני מעבירה הרצאות בעניין כדי להעלות למודעות את סוכרת הנעורים, כמו-כן אני שותפה בקמפיין השנתי מתוך תקווה לגייס כספים למען הילדים ולמציאת מרפא למחלה".
שיר מוסיפה: "כאם לשישה ילדים בריאים, ברוך השם, אני מרגישה שזו הדרך שלי להגיד תודה".
כשבנה של סמדר שיר הגיע לבר המצווה ועלה לתורה היא הרגישה שהוא עושה זאת בחוסר חשק כמי שקפאו שד. "רציתי להראות לו שאפשר גם אחרת, להסביר לו על היום המיוחד הזה בפרספקטיבה רחבה יותר וביחד עם אבי רט עבדנו על "כוח 13", ספר המדבר בשפה של בני הנוער הצעירים ומחבר אותם למסירות הנפש היהודית".
בספר מסופר על דניאל בורנשטיין, בן ה-12, ילד חילוני מרמת גן אשר איננו מבין מה ההתרגשות הגדולה מבר המצווה שהוא עומד לחגוג. משפחתו מסבירה לו שהבר מצווה זה יום הולדת שונה, חשוב ומיוחד והוא מתחיל להיות מוטרד מכך. איש קטן חבוש קסדה ועטור זקן מציע לדניאל לטוס איתו מדי חודש לתוך ההיסטוריה היהודית.
הוא צועד במדבר עם נער שבורח מאתיופיה, חרד לגורלו של יהודי אנוס בספרד, עוקב אחרי עבודתם הסודית של סירובניקים במוסקבה, מפליג עם המעפילים לחוף ארץ ישראל ובתופת של אושוויץ נדהם לגלות את שקית התפילין של הסבא-רבה שלו, שעל שמו הוא נקרא.
ומה התובנה של דניאל מכל האירועים הללו בהיסטוריה היהודית? "דניאל מגלה את חשיבות התפילין בתקופות שונות בעם ישראל ומתחיל להבין את הקשר של העם היהודי ל"קופסאות השחורות והמוזרות".במהלך הספר דניאל מתבגר ומפנים חלק מתעצומות הנפש של האנשים שבהם הוא צופה. הספר מתאים כמובן, גם לילד הדתי לקראת יום הבר מצווה שלו".
סמדר, כיצד לדעתך ניתן לחבר את ילדי ישראל ליהדותם? "אין פתרונות קסם. צריך לדאוג לכך מגיל אפס. אני מצפה ממשרד החינוך לעבד תוכניות לימוד – שיעורי טבע, היסטוריה וספרות ואפילו מתמטיקה – שלא עומדים רק בפני עצמם, אלא מתכתבים עם המסורת והמורשת היהודית. כל תוכנית הלימודים צריכה להתנהל גם בראייה דתית. מי שיעשה את זה יעשה מצווה גדולה לעתידנו כעם".
