"מקרה זה עוסק בניצול ציני מצד שי ודרור של הבמה התקשורתית שהועמדה לרשותם, על-מנת להתנגח בגולן ולעלוב בו. הנתבעים לא התיימרו לעורר דיון ציבורי כלשהו או לעסוק בנושא שיש לציבור עניין בו, אלא רק לשים את גולן ללעג ולקלס, כמעשה נקם והתחשבנות על הפגיעה התדמיתית שנגרמה להם בתוכניתו של גולן 'דוקומדיה'". דברים אלה כתב שופט בית משפט השלום בהרצליה, בפסק דין תקדימי שעסק בגבול הדק שבין הסאטירה לחופש הביטוי. בסופו חויבו שי ודרור, חברת מטר הפקות וערוץ 10 לשלם 75 אלף שקלים לעיתונאי מתי גולן ולהתנצל בפניו בפומבי.
בתום משפט שארך ארבע שנים החליט השופט צבי דותן לחייב את צמד הסאטיריקנים, ובכך למעשה מאותת בית המשפט לכל הסאטיריקנים בישראל: להיות אחרים למוצא-פיהם. התביעה של גולן הוגשה באמצעות עו"ד יורם זמיר ממשרד דן כהן, שפיגלמן, ברק, שמיר ושות'.
ביוני 2003 אירח מתי גולן בתוכניתו "דוקומדיה, ביקורת התקשורת" את גלית ליבוביץ, ששכלה את בתה נועם בת ה-7 בפיגוע בכביש חוצה ישראל. ליבוביץ מתחה ביקורת על כמה קטעים בתוכנית שי ודרור, ששודרה כמה ימים קודם לכן בערוץ 10, ושעסקו באותו פיגוע. טענתה היתה כי הקטעים היו מעליבים ופוגעים, ושלא היו סאטירה. גולן ביקש משי ודרור לבוא לאולפן כדי להגיב על דברי האם השכולה. השניים סירבו, ומשכך - החליט גולן לנסות להשיג את תגובתם בדרך בה הם הלכו. הווי אומר: שיטת "שיחת הטלפון המפתיעה" בשידור. שי גולדשטיין ענה לטלפון, גולן ביקש ממנו להתייחס לטענות ליבוביץ, שי טרק את הטלפון. גולן טילפן שוב, אולם קיבל את המשיבון. גולן אמר למשיבון, בעת השידור, כי "ברגע שהם ניתקו את השיחה הם איבדו את זכותם המוסרית לטלפן לאנשים אחרים".
שיחת הטלפון גרמה לפגיעה קשה בתדמיתם של שי ודרור, גם על-פי עדותם. מבקרי טלוויזיה שיבחו את גולן על האייטם, כשהנימה השלטת היא: "גולן עשה בית ספר לשי ודרור". בעקבות זאת, כבר באותו היום החלו שי ודרור במה שבית המשפט הגדיר: "מסע צלב של נקם והתחשבנות" נגד גולן, שנמשך במשך 8 תוכניות רצופות, בהן הכפישו שי ודרור את גולן.
בין היתר טענו שי ודרור, כי דמותו הטלויזיונית של גולן היא מיושנת, שמרנית, נוקשה, לא רלוונטית וקופאת על שמריה. עוד הוסיפו, כי מתי גולן מדמם מזיקנה ואף הישוו אותו ללא פחות מאשר כלב.
גולן הגיש תביעה נגדם ונגד חברת ההפקה. הטענה העיקרית בכתב ההגנה של שי ודרור היתה: הקטעים נשוא התביעה היו סאטירה, ולפיכך חל עליהם עיקרון חופש הביטוי. השופט דותן דחה מכל וכל טענה זו, כמו גם את האחרות, וקבע כי "אין לזכות לחופש הביטוי מעמד-על לעומת זכותו של אדם לשמו הטוב, אלא מדובר בזכויות בעלות מעמד שווה".
השופט התייחס גם למהות הסאטירה, וכתב כי זו "לא נועדה לעלוב בפלוני ולבזותו מתוך מניעים של נקמנות והתחשבנות אישית... כדי שביטוי סטירי ייחשב ככזה ויהיה בעל ערך סאטירי הוא צריך להיות בר פענוח על-ידי הקורא או המאזין הסביר... חופש הביטוי אינו חופש הביזוי".
השופט תהה כיצד טוענים שי ודרור שמדובר בתוכנית שמרנית וארכאית, שעה שמעולם לא צפו בה. הוא הצליף בשי ודרור בכותבו: "נהפוך הוא, התובע עשה שימוש בטכניקה החדשנית של 'שיחת הטלפון המפתיעה', שהומצאה על-ידי הנתבעים, התוכנית (דוקומדיה) זכתה לשבחים מקיר אל קיר בעיתונות. כיצד איפוא התגבשה דעתם (של שי ודרור) על דמותו הטלוויזיונית השמרנית והמיושנת, לטענתם, של גולן?".
השופט הגדיר את השיסוי בגולן כ"מסע צלב", וכתב כי "ברור לגמרי שמדובר בהטחת עלבונות אישיים ותו-לא, בתגובה ל'מגה-פאדיחה', כדברי אחד העיתונאים, שגולן עשה לשי ודרור". הוא העריך כי היה במסע המתוקשר כדי להפחיד כל מי שבעתיד ינסה למתוח עליהם ביקורת.
השופט הסביר, כי כאשר מדובר בהבעת דעה על דמות ציבורית, ניתן חופש ביטוי רב יותר, אך זאת על-מנת לאפשר הבעת דעה וביקורת בעניינים ציבוריים.
בסופו של יום חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם למתי גולן פיצויים בסך 60 אלף שקלים. בנוסף, חוייבו הנתבעים לשלם את הוצאות המשפט ששילם גולן, ובשכר הטירחה לעורך דינו של גולן בסך 15 אלף שקלים. השופט הורה לשי ודרור להתנצל בפני גולן באופן שבו יבחר.
בתגובה לפסק הדין אמר מתי גולן ל-Nfc, כי חשיבות פסק הדין היא באמירה הברורה כי לא כל דבר הוא סאטירה. בית המשפט אמר לא להפקרות של עשיית התחשבנויות והשפלה תוך שאתה מסתתר מאחורי המילה סאטירה, כפי שעשו שי ודרור. אולי האמירה של בית המשפט תעביר מסר לכל מיני בדרנים שחושבים שכשהם אומרים סאטירה הם רשאים לומר כל דבר אחר תחת הכותרת הזו. בשביל סאטירה צריך כישרון ולא ניבול-פה.
