בג"צ הורה למדינה למגן מיגון מלא, ולא בשיטת המרחבים המוגנים, את כל כיתות האם בשדרות ובעוטף עזה.
השופטים, ביניש, גובראן וברלינר קבעו כי על המדינה להשלים את המלאכה עד לתחילת שנת הלימודים תשס"ח. עוד הורו למדינה למגן את כיתות הספח שעליהן הוחלט בהתאם לסדרי עדיפויות פדגוגיים, וזאת עד לאחר חגי תשרי תשס"ח.
השופטים ציינו כי אין צורך להוציא צו מוחלט המחייב למגן גם את גני הילדים בעוטף עזה וזאת משום שעל מיגונם המלא אין מחלוקת וכי קצב עבודות המיגון לגביהם מתבצע באופן סביר.
ההחלטה באה לאחר עתירות שהגישו מספר עותרים: עו"ד ווסר אדוארדו, ועד ההורים העירוני בשדרות, מטה המאבק להשבת הביטחון לשדרות, בתיה קטר, אלון דוידי, והתנועה לאיכות החינוך בישראל. העותרים טענו באמצעות עו"ד אורי קידר; עו"ד קרן רז מורג, כי בעקבות ניסוי רחב ההיקף שנערך התברר כי "כ-43% מהתלמידים לא הספיקו לעבור למרחבים המוגנים בתוך חמש-עשרה שניות". הדבר מוכיח, טענו העותרים כי "שיטת המרחבים המוגנים אינה שיטת מיגון סבירה, וזאת במיוחד נוכח העובדה שלפחות במקצת מן המקרים אין נשמעת כל התרעה בדבר שיגור רקטות הקסאם".
עוד טענו העותרים כי התקציב למיגון, כ-192 מיליון ש"ח, אינו בבחינת "הוצאה בלתי-סבירה" לשם מניעת הסיכון הנשקף לחייהם של מאות תלמידים. כמו כן, "מדיניות המיגון של המדינה פוגעת בזכות לחיים, לשלמות הגוף ולחינוך של התלמידים, הלומדים בכיתות שאינן ממוגנות כראוי, ואף אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה של המדינה על-פי חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה). לטענתם השיקולים התקציביים המועלים על-ידי המשיבים אינם מצדיקים פגיעה בזכויות אדם אלה".
בהחלטה להורות על מיגון הכיתות כדרישת העותרים, כתבה השופטת
ביניש כי לאחר שהוצגה בפני בית המשפט התשתית העובדתית הרלוונטית עליה נסמכת ההחלטה שלא למגן את כיתות האם של תלמידי כיתות ד'-י"ב ואת כיתות הספח במיגון מלא, אלא בשיטת המרחבים המוגנים. "אין מנוס מן המסקנה כי החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות". היא הוסיפה כי "שני השיקולים העיקריים עליהם מבוססת החלטת המדינה, שלא למגן את הכיתות הנזכרות במיגון מלא, הינם השיקול הביטחוני-מקצועי והשיקול התקציבי. בכל הנוגע לשיקול הביטחוני-מקצועי המשיבים אינם חולקים על כך שמיגון מלא של הכיתות נותן מענה ביטחוני טוב יותר מפני איום רקטות הקסאם בהשוואה למיגון בשיטת המרחבים המוגנים. השאלה שמתעוררת בהקשר זה הינה האם שיטת המרחבים המוגנים' נותנת מענה ביטחוני סביר לתלמידים הלומדים באותן כיתות, שמיגונן מבוסס על שיטה זו. ודוק: אין מוטלת על המדינה חובה מוחלטת להגן על התלמידים מפני כל איום או סכנה באשר הם. הטלת חובה מעין זו אינה אפשרית מבחינה מעשית, וספק אם היא ראויה מבחינה עקרונית. חובתם של המשיבים, משעה שהמדינה נטלה על עצמה את האחריות למיגון מוסדות החינוך ב"עוטף עזה", הינה ליתן מענה ביטחוני סביר לתלמידי בתי ספר החשופים לאיום של רקטות ה"קסאם", כל עוד הללו נדרשים להתייצב ללימודים באותם מוסדות חינוך".
למרות ש"אין מוטלת על המדינה חובה מוחלטת להגן על כל אזרח או אף על כל תלמיד בכל מחיר מפני כל איום הנשקף לביטחונו האישי. כל אימת שהמדינה נדרשת להחליט האם להקצות סכום כספי מסוים על-מנת להפחית איום ביטחוני כזה או אחר עליה לאזן בין מידת ממשותו של האיום הביטחוני; הסיכון שצפוי לחיי אדם אם אותו סיכון יתממש; העלות הכספית הכרוכה במניעתו או צמצומו של אותו סיכון; ושיקולים אחרים שעשויים להיות רלוונטיים בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה מסוים. האיזון בין שיקולים אלה צריך להיעשות בגדרי מתחם הסבירות הנתון לרשות המינהלית. במקרה דנן העלות הצפויה של מיגון כיתות האם של תלמידי כיתות ד'-י"ב ושל כיתות הספח במיגון מלא עומדת, כעולה מהודעת המשיבים מיום 6.2.07, על כ-192 מיליון ש"ח. סכום זה אינו סכום מבוטל. לא בנקל יורה בית משפט זה למדינה כי עליה להקצות סכום בסדר גודל זה למטרה מסוימת, כאשר קודם לכן החליטה המדינה שלא להקצותו לאותה מטרה".
מנגד, הוסיפה ביניש, "בנסיבות המקרה שבפנינו הקצאתו של הסכום המצוין נדרשת על-מנת להגן על חיי אדם מפני איום ביטחוני שאינו איום פוטנציאלי או ערטילאי בלבד, שקיים ספק אם יתממש. מדובר באיום יומיומי, ממשי וקונקרטי, שחשופים לו אלפי תלמידי בתי ספר ביישובי 'עוטף עזה' ושדרות. איום זה, המרחף מעל ראשיהם של קטינים בבתי ספר המצויים לא הרחק ממרכז הארץ, הוא איום המתמשך תקופה ארוכה על תלמידים, רק בשל כך שמשפחותיהם מתגוררות באזור שהפך לאזור שתושביו נתונים תקופה ארוכה בסיכון לחייהם ובמתח בלתי פוסק, והוא אינו ניצב בפני תלמידי בתי ספר אחרים בישראל. החובה ללמוד בבית הספר החלה על רובם המכריע של התלמידים על-פי חוק לימוד חובה, וזכותם ללמוד במוסדות החינוך הרשמיים, על-פי חוק לימוד חובה ועל-פי חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, מצדיקות בנסיבות המקרה דנן הטלת חובה על המדינה לספק הגנה על חייהם ושלומם; גם אם אין מדובר בחובה מוחלטת זוהי ללא ספק חובה מוגברת בנסיבות שנוצרו. אין זה סביר להעמיד הורים בפני הדילמה של מימוש זכות ילדיהם לחינוך אל מול ההגנה על חיי הילדים. מיגון כיתות האם של תלמידי כיתות ד'-י"ב וכיתות הספח בבתי הספר ב'עוטף עזה' במיגון מלא ולא בשיטת 'המרחבים המוגנים' יספק הגנה טובה יותר מפני הסיכון הנשקף לחייהם ולשלמות גופם של אותם תלמידים. בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח עוצמת האיום, מידת ממשותו, מספר התלמידים החשופים אליו, והאפשרויות המעשיות שניתן באמצעותן להיטיב את ההתמודדות עם הסיכון, הגענו לכלל מסקנה כי האיזון שביצעו המשיבים במקרה דנן בין השיקול הביטחוני-מקצועי לשיקול התקציבי חורג משמעותית ממתחם הסבירות. היינו, ההחלטה שלא למגן את הכיתות הנזכרות במיגון מלא ולהסתפק במיגונן בשיטת 'המרחבים המוגנים' הינה החלטה בלתי-סבירה במידה המצדיקה התערבות שיפוטית".
השופטת הדגישה עם זאת כי "פסק דין זה מוגבל לנסיבות המקרה דנן, כפי שהן עלו מהתשתית העובדתית שהונחה בפנינו. איננו קובעים היום כי קיימת חובה למגן במיגון מלא את כל הכיתות בכל בית ספר בישראל, הניצב בפני איום ביטחוני כלשהו שמיגון מלא של הכיתות בו הוא רלוונטי להתמודדות מולו; או כי שיטת "המרחבים המוגנים" הינה שיטה שאין להשתמש בה למיגונם של בתי ספר או מוסדות ציבור אחרים בישראל... המסקנה אליה הגענו בעניין שלפנינו מבוססת כל כולה על העובדות הקונקרטיות הנוגעות לסיכונים שבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה" נתונים בהם מחד, ולאיומים הנשקפים לתלמידי אותם בתי ספר מאידך".
השופטת ברלינר כתבה בהחלטה: "נראה לי כי לתוך מתחם הסבירות בנסיבות הקיימות בעת הזו ביישובי עוטף עזה והעיר שדרות במיוחד, ניתן להכניס גם שיקולים שעניינם מתן עידוד, השתתפות בגורל ותחושת ביטחון מקסימלית עד כמה שהדבר ניתן לתושבי המקום, במיוחד כאשר מדובר בילדים. זאת, לצד השיקולים שפירטה חברתי שעניינם מידת הביטחון שמעניקה שיטת המיגון המוצעת. מקובל עלי - כי ככלל, אין אלו השיקולים שיכללו במתחם הסבירות לבדיקתה של שיטת מיגון כזו או אחרת. אלא שהזמנים חריגים, הסבל שעוברת העיר שדרות והישובים הנוספים חריג במימדיו, הן בהתייחס לתקופה שבה נתונים התושבים לאיום ה"קסאמים" והן באשר לריבוי הפגיעות והיקפן. זמנים חריגים - מצדיקים אמצעים חריגים, ומתחם הסבירות צריך לשקף כאמור גם היבט זה".
