מירה ושמעון לחיאני מקרית שמונה הזמינו בחודש יוני אשתקד, מחברת "נטרוול"-איסתא בע"מ חמישה כרטיסי טיסה לחו"ל תמורת 13,584 שקל. הנסיעה תוכננה לסוף חודש יולי, פרוץ מלחמת לבנון השנייה, והזוג לחיאני הודיע על ביטול הטיול וביקש את כספו בחזרה. החברה ניכתה מהסכום ששולם דמי ביטול בסך 6,792 וסירבה להשיבו. הזוג תבע את החברה בבית המשפט לתביעות קטנות בקריית שמונה וביקש להשיב את דמי הביטול. לטענת הזוג, בנם שירת בלבנון ביחידה קרבית והם שהו מחוץ לביתם עקב מטחי קטיושות באזור מגוריהם וטיול בחו"ל לא בא בחשבון.
בכתב ההגנה טענה החברה שעל-פי "אישור הזמנת שירותי תיירות", היתה רשאית לחייב את הזוג במלוא הסכום ודמי הביטול נוכו כדין. מתוך התחשבות ואהדה לנסיבות ביטול העסקה הסכימה לפנים משורת הדין לבטל שני תשלומי אשראי בסך 6,792 שקל והחזירה לתובעים סכום נוסף בסך 1,424 שקל וסך הכול 8,216 שקל. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט.
הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה. בפסק דין שניתן בתחילת החודש לאחר שהשופטת ברכה סמסון, שקלה את מכלול הנסיבות נקבע שהנתבעת תשיב לתובעים סך של 2,651 שקל בתוך 20 יום מיום המצאת פסק הדין וכל צד ישא בהוצאותיו.
השופטת שכחה לציין שהצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור (בר"ע) בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין.
סוגיית דמי ביטול מוזכרת בסעיפים 14 ה(ג) ו- (ד) לחוק הגנת הצרכן, בהם נקבע שזכותו של עוסק לתבוע את נזקיו (גביית דמי ביטול) בשל ביטול עסקה. בית המשפט הוא שיקבע אם דמי הביטול היו סבירים בנסיבות העניין או שהיו מופרזים ויש להשיב לצרכן את חלקם או שכלל לא היה מקום לחייב בדמי ביטול.
במרבית התיקים שעסקו בסוגיית דמי ביטול נפסק שיש להשיב לבעלי הדין נתח מסוים מדמי הביטול שהיו גבוהים ולא מוצדקים.