סיפורי חייהם של אמנים גדולים הם בסיס מצויין לסרטי קולנוע, והוליווד אוהבת להשתמש בחומר הגלם המשובח הזה. למשל, בסרט על מאבקיו היצריים של מלחין גאון ("אמדאוס") או על חייה הרומנטיים של ציירת יצאת דופן ("פרידה"). סרטים כאלה נהנים משילוב אטרקטיבי בין גיבורים בעלי משקל תרבותי לעלילות סוערות. גם הנטייה להעריך סיפורים על בסיס אמיתי מועילה בהשגת פרסים (10 אוסקרים בסך-הכל לסרטים שהוזכרו לעיל).
אין ספק שזה היה יעדם של יוצרי "
פרווה - דיוקן דמיוני של דיאן ארבוס", כשבחרו כגיבורה בצלמת המחוננת שהובילה סגנון משפיע. חייה של ארבוס, שנולדה בניו-יורק כבת למשפחה יהודית עשירה בעלת עסקי פרווה משגשגים, היו מלאים בתפניות מפתיעות והסתיימו בהתאבדות טרגית. אך הסיפור של ארבוס מוגש בסרט באמצעות מה שמכונה "דיוקן דמיוני", כלומר שילוב בין אירועים אמיתיים לעלילות מומצאות. הטריק הזה נועד לזקק מסיפור החיים העמוס, דרמה בנויה היטב ונוחה לעיכול, אבל גורם לדילול יתר שלו.
"פרווה" מתרחש במהלך שלושה חודשים (מומצאים כאמור) בשנה שבה החלה ארבוס (ניקול קידמן, "דוגוויל") לצלם באופן עצמאי את הדיוקנאות הייחודיים שלה. עד אז היתה רק עוזרת של בעלה הצלם אלן ארבוס (טי בורל), שלו היתה נשואה מגיל 18. בקלילות יחסית מתואר תסכולה של ארבוס מחייה הנוחים והשקטים מדי. מפגש עם שכן חדש, ליונל סוויני (רוברט דאוני ג'וניור, "
זודיאק"), הסובל ממחלה נדירה הגורמת לכל גופו לעטות פרווה ארוכה וסמיכה, מדליק בה יצרים אבודים.
סוויני גר בקומה מעל ארבוס, והטיפוס שלה אל דירתו מסמל את המסע שהיא עורכת לתוך נפשה. הוא מצליח לעורר בה זיכרונות ילדות ומאפשר לה לבטא את הרגש והתשוקה האמנותית שהצטברו בה לאורך שנים של צייתנות. העיצוב החזותי של הסרט משמש לצורך הזה, למשל בגרם המדרגות התלול בין הקומות או בדירתו הדקדנטית של סוויני, שנבנתה ברוח אליס בארץ הפלאות, סיפור שהעסיק את הצלמת האמיתית.
סוויני מציג בפני ארבוס התמימה את ניו-יורק המחתרתית, והיא נלהבת כמו ילדה בחנות ממתקים, מהגמדים, הטרנסוויסטים והפריקים האחרים שהם פוגשים. באמצעות ההרפתקה הזאת מנסה הסרט לתאר איך התעצבה תפיסת העולם של מי שהצליחה להביע בדיוקנאות שצילמה איך נראה העולם מנקודת מבטם של אותם אנשי שוליים.
הבמאי
סטיבן שיינברג כבר עסק בהתפרצות יצרים מודחקים. סרטו "המזכירה" תיאר בהומור אפל את סיפורם של מנהל ומזכירה שמגלים את שעשועי הסאדו-מאזו. אבל בסרט הנוכחי חסרה העוקצנות הגסה שנטפה מהסרט הקודם. הליהוק של קידמן לתפקיד של ארבוס מטריד. כל זמן שהעלילה מתארת אותה כרעיה נאמנה שפוחדת מהוריה השתלטניים, הבחירה בקידמן נראית מדוייקת. אך ברגע שהסרט, במהלך האינסטנט שלו, הופך את ארבוס מאשה מפונקת ומופנמת לצלמת סקרנית ולא צפויה, האמון כלפי קידמן, שאגב גם אינה דומה פיזית לארבוס האמיתית, נעלם. זאת על אף שהמשחק שלה רגיש ואפילו נועז בחלקו.
מיקוד הסיפור המורכב בעלילה חצי-רומנטית מצמצם מדי את המסע של ארבוס. הפיכתה של האמנית המשפיעה למעין עקרת בית נואשת, שכמעט מובלת בידי שכן פתייני, הופכת את ארבוס לפסיבית מדי. החידות הלא פתורות בחייה של הצלמת לא מוארות מספיק, והרי בשביל זה רצינו לראות את הסרט.
התוספות כוללות סרטון מאחורי הקלעים, שתי סצינות שנשמטו בעלילה וערוץ פרשנות של הבמאי. שיינברג מתאר בו איך ברא את הבניין הכמעט פנטסטי שבתוכו מתרכזת מרבית עלילת הסרט, עם הקפדה מרשימה על כל פרט בתפאורה ובאביזרים. הוא גם מסביר את ההיגיון הפסיכולוגי שהנחה את העלילה, שבה הנפש המסוכסכת של ארבוס מוחצנת באמצעות יחסיה עם סוויני. גם אם הוא לא הצליח במהלך הזה, התיאור שלו מרתק.
