"מלחמת כריות" מוכרת לכולם כמשחק ילדים בלתי מזיק, בו ניהנים הצדדים להתקיף אחד את השני, כשהמטרה היא פורקן מיידי של מתח נפשי וכעס. "
מלחמת כריות השנייה" הוא גם שמו של הקברט הסאטירי החדש שהגה הבימאי ליאור וידושנסקי, שכולו ביקורת על מלחמת לבנון האחרונה, ושמו מרמז באופן עבה במיוחד על האופן הילדותי בה התנהלה.
ההצגה, שעולה עשרה חודשים לאחר המלחמה, נכתבה עוד בטרם ועדת וינוגרד פרסמה את מסקנותיה ומתוך תחושת שליחות של וידושנסקי. "עדויות של חברים קרובים, היכרות עם פצועים, מניין ההרוגים העצום והמחדלים הרבים שנעשו במלחמה, לא יכלו להותיר אותי אדיש ותוך מספר ימים היה לי ברור שכיוצר ישראלי אני מתיישב לכתוב את מחאתי למלחמה".
וידושינסקי, שפנה בתחילה לתיאטרון הממוסד במטרה לשכנעו בנחיצות של עולם התאטרון להגיב לאירועים נענה בשלילה עקב החומרים הישירים שלא עושים חשבון לאף אחד. ששת השחקנים הסכימו לעבוד בהתנדבות ומתוך תחושת מחויבות והקאסט הכישרוני מורכב בעיקר מבוגרי בתי ספר למשחק: עדי ארד, לירון סלע, מיכאלה לוי-קלר, עופר ריגרר, טל רובינשטיין ובוגר ערוץ הילדים, קובי מחט שזה לו ההופעה הראשונה על במת התיאטרון.
ההצגה עצמה מורכבת מ-10 קטעים שביניהם שזורים שירים מקוריים, המבוצעים בהרמונייה קולית מרשימה ובעיבודים קליטים. סיפור המסגרת מתאר חייל בשירות סדיר, שאחרי שורה של אימונים וגיבושים יוצא למשימה צבאית לה חיכה במשך חודשים רבים. בתוקף תפקידו, הוא בא לקבל בשדה התעופה את אורחת הכבוד של מדינת ישראל, "גברת מלחמה", שלה זהו הביקור המי יודע כמה בארץ ישראל. כמו בכל סיור, גם הפעם תתור גברת מלחמה את הארץ "ותבלה" בעיקר בצפון, שם נכונות לה "תענוגות" רבים כשבראשם מחדלי המלחמה. בין לבין פוגשת גברת מלחמה בחיילים הלוחמים, מקבלת בשמחה את חוסר התיאום בין הפיקודים, מחבקת את משפחת השכול ומלאת תשוקה לעגוב אחר הדור הצעיר.
נהרגת מקטיושה? אתה סתם חלל בין הקטעים החזקים בערב בולט במיוחד "מלון גן עדן", שבו מתארחים החללים. הם זוכים לתנאי אירוח בהתאם לסיפור נפילתם - חייל שהקריב את חייו למען חברו יזכה לשירות חדרים דה לוקס, "סתם חלל" ימשיך לאכול לוף כמו בימי חייו כחייל, כי בסך הכול הוא נהרג מקטיושה.
בקטע עוצמתי נוסף נראות שתי אלמנות מלחמה בבית הקברות המשוחחות על היתרונות והצ'ופרים שמעניק להם משרד הביטחון. כשמגיע נציג משרד הביטחון הן שוכחות את מנעמי האלמנות ומתעמתות איתו על חייהן קשיי היום והבלתי נסבלים. זוהי סצינה מלאה בהומור שחור שהופך לגוש חונק בגרון.
בקטע אחר נשאת השאלה "מי האבא של המלחמה?". ברקע ניצבים נציגי ועדות כל המלחמות כשהם מנמנמים על הכריות הפזורות על הבמה מול פניה הנדהמות של אם שכולה המחפשת אחר האב האחראי.
כל העוצמה הרגשית והתיאטרלית הזו מתחזקת עוד יותר באמצעות תפאורה מינימליסטית הכוללת אוסף כריות אדומות המשמשות כקברים, גדר הפרדה ואפילו חול בגן הילדים, ומהוות ניגוד ציני לתכנים הקשים.
הרעיון והיוזמה מבורכים, השחקנים מוכשרים מאוד, הנושא חשוב והפרות הקדושות נשחטות כאן אחת-אחת. ועדיין לא כל הקטעים מוגשים ברמה אחידה ועם מקצה שיפורים קטן (הרבה פחות ממה שאולמרט-פרץ יצטרכו לעשות) ועם הפחתה קלה בכמות השירים - זו הצגה שכדאי וחשוב לראות, בתקווה שלא תהיה רלוונטית גם לקיץ הקרוב.
