ושוב אני יוצאת אל לילות ירושלים לחפש סיפוק לתשוקותיי האורבניות, אחרי שנים בת"א ערב הוא לא ערב אם הוא לא מסתיים באיזה בר עם אלכוהול ביד. בשעה שהבן זוג עסוק בלהצדיק את הסיבה שבגללה עברנו לעיר הקודש ומשתקע בהדבקת גלילי נייר בשם האמנות לשיעור הבא בבצלאל, סחבתי את החברה המקומית שלי וצעדנו לרסטו בר. המטרה: להשכיח ממנה את העובדה שבאותה שעה, יום לפני, היא היתה בעיצומו של מסע קניות מטורף במדריד.
ההתלבטות אם לשבת על הבר או בשולחן נגמרה ברגע שראינו את הברמן החמוד. הוא מצדו הוכיח את חמידותו כשהנחית מיד על הבר שני צ'ייסרים של בוש(מיל.)ס. ככה זה כאן, הסבירה לי המקומית בגאווה וידענות, בדיוק מה שצריך ובלי פלצנות. מה שצריך עכשיו, חשבתי לעצמי, זה משהו לאכול בעוד הוויסקי נספג לאיטו בקיבתי העדינה.
אחרי פחות מדקה מרגע פתיחת התפריט סגרתי אותו עם החלטה - המבורגר. המקומית טענה בתוקף שמדובר בחוסר אחריות מקצועי מצידי, כי אני תמיד אוכלת וכותבת על המבורגר. דילמה מקצועית, מודה, במיוחד כשהתפריט באמת נותן מגוון גדול של מנות, גם קלאסיות וגם מיוחדות במחירים שהם יותר מסבירים, אבל עם כל הכבוד לאתיקה עיתונאית, אין דבר יותר מתאים מהקציצה הנפלאה הזו כששותים, וחוץ מזה, המבורגר הוא המבחן האולטימטיבי. ההמבורגר (220 גרם, 44 שקל) הגיע בדיוק כמו שצריך להיות. עסיסי, צ'יפס בצד, ירקות והרבה קטשופ ומיונז לחובבי הז'אנר. המקומית שסירבה, למרות ההתחננות שלי, להפר 17 שנות צמחונות, הסתפקה בחציל על טחינה לימונית שהיה פשוט וטעים (30 שקל).
בשלב הזה כבר עברנו ליין (אמפורה 32 שקל לכוס) ולגינס (חצי ליטר 23 שקל) וכשאלה נלגמו עד תום חזרנו לבוש(מיל.)ס הישן והטוב (צמחונית, צמחונית, אבל הרביצה 4 צ'ייסרים). שבעות ושיכורות היינו בדיוק במצב הרגיש הזה שבו נדבר עם כל אחד ועל כל דבר. השכן שלנו, התגלה כשוכן קבוע של המקום. הוא הסביר לנו בהתלהבות שהסיבה העיקרית שהוא כל כך אוהב את הרסטו היא העובדה שהוא יכול להגיע בשעות שונות ביום ולהרגיש בכל פעם שהוא במקום אחר. לפעמים הוא מגיע בשבע וחצי בבוקר לקפה, לפעמים לעסקית ובלילה הוא פוקד את המקום בשביל לשתות את הדרינק הקבוע שלו - ערק עם מים וקרח (לא סתם כולם קוראים לו כאן אדון ערק). הרסטו בר, אמר אדון ערק, הוא לא בית קפה, לא מסעדה ולא בר, הוא הכל ביחד אבל שונה משלושתם. לפי החיבוקים ולחיצות היד שלו עם כמעט כל מי שנכנס מיד הבנו שהוא לא הקבוע היחיד במקום, ושבעצם מדובר בקהילה שלמה שזהו ביתה.
אז איך נסכם? סיכמנו שאדון ערק צודק, מי שמחפש אוכל טוב, הנע בין מנות בר טיפוסיות למנות מעניינות יותר לקולינארים מקצועיים, מגוון אדיר של אלכוהול (בעיקר וויסקי) ויחס חם ואישי נטול פלצנות, בהחלט מוצא כאן את מבוקשו. נפרדנו בהבטחה לחזור ולבדוק את תפריט הצהרים העסקי, על חשבונו של אדון ערק כמובן...
