סטיבן סודרברג חי בעבר. פשוטו כמשמעו. אחרי
טרנטינו, אין אף לא יוצר אחד שמאוהב באותה מידה בקולנוע של עשורים קודמים, בתכנים וסגנונות שהיו ואינם, חוץ מאשר בזיכרון הקולקטיבי ובשידורי טלוויזיה בשעות הזויות.
סרטו הקודם, הפילם נואר התקופתי "הגרמני הטוב", היה מחווה מורכבת (וכושלת) לקולנוע ההוליוודי של תקופת מלחמת העולם השנייה.
סרטו החדש, "
אושן 13", כמו גם שני הפרקים הראשונים בסדרה, הוא ניסיון להעלות באוב את קומדיות הפשע של תחילת שנות השישים. סרטים אלה, בכיכובם של פרנק סינטרה ודין מרטין, לא האריכו ימים - תוך זמן קצר באה מהפכת הנוער של שנות השישים והפכה אותם לבלתי רלוונטיים. פרנצ'ייז אושן
11-12-13 של סודרברג, עם זאת, קיים כבר שש שנים. החיקוי הצליח להחזיק מעמד זמן רב יותר מהמקור.
סודרברג כנראה מודע לסתירה, ו"אושן 13" הופך ליצירה שהיא לא רק נוסטלגית אלא עוסקת באופן מפורש בנוסטלגיה. הזמנים משתנים, ואלה שאינם מצליחים להסתגל נשארים מאחור. מי שנשאר מאחור הוא בעיקר רובן טישקוף (אליוט גולד), הנספח ההאז-בין של החבורה. בעקבות עסקה כושלת עם היזם וילי באנק (אל פאצ'ינו), טישקוף מוצא את עצמו עם חור בכיס, חור בלב, ובמצב קטטוני משהו. דני אושן (ג'ורג' קלוני) אוסף שוב את החבר'ה ואחד עשר הנועזים יוצאים לנקום. המשימה הפעם היא לא גניבה אלא מעין טרור מסחרי. באופן שיטתי הורסים אושן וחבריו את באנק, את המוניטין שלו, ואת המלון המפואר שבנה. הכל כדי ללמד אותו ערכים ישנים כמו כבוד, הגינות וסולידריות. תקראו לזה "חבורת הפראים", הגירסה הפיננסית.
כמו כמעט כל סרט המשך, "אושן 13" מתפקד גם כרימייק. "אושן 11", הפרק הראשון בסדרה, היה סרט שודים (heist film) סטנדרטי למדי. "אושן 12" היה אסופת אפיזודות כמעט מופשטת. "אושן 13" מנסה לרקוד על שתי החתונות, וגם מצרף לרשימה אינספור איזכורים ליצירות קודמות. יש כאן הכל החל מ"הסנדק" דרך "המגדל הלוהט" ועד "המופע של אופרה וינפרי". אבל מרוב מחוות ובדיחות פנימיות, נשאר מעט מאוד מקום לסרט.
גם כמות הכוכבים הופכת במהרה לבעיה. נעלמו להן ג'וליה רוברטס וקתרין זיטה-ג'ונס, שגילמו את בנות הזוג בסרטים הקודמים בסדרה, ואיתם גם כמעט כל זכר לרומנטיקה וסקס, צעד חריג למדי במוצר הוליוודי. את מקומן תופסים אלן בארקין (שכיכבה לצד פאצ'ינו ב"ים של אהבה" אי שם ב-1989), הקומיקאי הבריטי אדי איזארד, דיוויד פיימר ("המופע של לארי סנדרס") ועוד רבים וטובים. יחד עם אחד עשר הכוכבים הקבועים של הסדרה, כמות הפרצופים היא, איך לומר, לא קטנה. רובם מקבלים תפקידים די סתמיים ודווקא פאצ'ינו, בתפקיד הבאד-גאי שנראה תפור עליו, מתבזבז במידה כמעט חסרת תקדים.
מה שנשאר הוא סרט זורם, מצחיק, מסוגנן, ודי מיותר. כל סצינה עובדת לכשעצמה אבל הן מסרבות להתחבר למשהו בעל ערך. פה ושם סודרברג מנסה לגוון עם נימה עמוקה או רצינית יותר, כמו נושא הנוסטלגיה העובר כחוט השני לאורך כל הסרט, או עלילת המשנה המקסיקנית המציעה מעין ביקורת חברתית בגרוש. אבל זה לא מספיק. שאר הסרט קליל מדי, שטחי מדי, לא מחדש מספיק ולא מצליח להצדיק את קיומו.