המחזה נשנה מדי יום, בשעות אחר-הצהריים, בשכונותיה הדרומיות של תל אביב. 140 נערות, תלמידות בבתי-ספר תיכוניים, בצפון העיר דווקא, פוקדות באותן שעות את בתיהם של ישישים וישישות גלמודים, הרתוקים לבתיהם, כדי להנעים עליהם את שעותיהם הקשות ולסייע להם, במידת הצורך, בסידורים יומיומיים חיוניים, שהם מתקשים בהם.
הרעיון היה כולו של נאוה הראלי, שולמית כגן, סימה דוידוביץ' ואורלי קשתי, בנות ה-15. ארבע הבנות, הבאות מבתים מבוססים, החליטו ביוזמתן להירתם למען ישישים חסרי אונים, שאין ביכולתם לדאוג לצרכיהם היומיומיים. עד מהרה הצליחו הארבע להדביק את יתר הנערות, תלמידות כמותן, ברעיון האנושי.
שמותיהם וכתובותיהם של אותם ישישים מגיעים אליהן מפה לאוזן.
מדי יום, במשך כשעתיים, פוקדות התלמידות את בתיהם של עשרות ישישים ועושות למענם כל שנדרש: ניקוי הבית, קניות בסופרמרקט, כתיבת מכתבים לרשויות ומשלוחם בדואר, ועוד כהנה וכהנה. לא אחת, כאשר הן מתקשות בביצוע תיקונים כלשהם, הנדרשים בביתו של הישיש, מסתייעות הנערות בשירותיהם של חברים לכיתה, ממין זכר, המוכנים לעשות זאת בנפש חפצה.
לאותם ישישים וישישות, שאינם מסוגלים לקרוא עיתון או ספר, מתנדבות הנערות לעשות את מלאכת המצווה בעצמן. אפילו דיסקים הן מוכנות להשמיע ל"זקנים שלהן", כאשר הן מגיעות לבתיהם, ויש, אפילו, שהן מנעימות את זמנם בסתם שיחות, או בסיפורי בדיחות, "ובלבד שלא ישעמם להם".
וכאילו לא די בכך, דואגות הנערות, שליחות המצוות, למלא מעת לעת אחר מחסורם של הישישים גם בבגדים ובמתנות שונות. כך, למשל, הן אוספות בין מכריהן פריטי-לבוש, שמיכות ומאווררים, ומעניקות אותם לזקנים הנזקקים. בסופי-שבוע הן גם נוהגות להגיש להם שי צנוע, מעשה ידיהן, "כדי שגם למי שבמשך כל השבוע יש חיים מרים - יהיה קצת מתוק על הנשמה לקראת שבת".