יאיר לפיד סיים ביום שני בערב את העונה. צפיתי בתוכנית, והיא הייתה סתמית, מסוג הדברים שאתה מביט בהם, הם מביטים בך, וכלום לא קורה. אתה לא צוחק, לא נעצב, לא חושב, לא נאטם, לא מתרגז, לא מתענג. בקיצור, לא - לא רע ולא טוב, לא למעלה ולא למטה. בסדר, אתם יודעים, ראוי, ככה זה בערוץ 2 וכו'.
אני בטוח שלפיד חושב אחרת, מפני שהיו לו הישגים, והוא בטח מרוצה מהפינות שיש לו, ומהלהקה, ומהשאלות, ומהתשובות. ככה זה בחיים: כשאדם נמצא בתוך מכונה, הוא מתענג על ברגים משומנים, על מנוע חזק, על ציפוי עץ משובח. הוא לא מביט על המכונה מבחוץ ותוהה על פשרה - אם היא בכלל חשובה, או מקורית, אם יש בה צורך בכלל.
ונזכרתי ביאיר לפיד כבר בשבוע שעבר, ביום רביעי, כשלדאבוני נאלצתי לצפות בטקס הענקת פרסי הטלוויזיה. היה שם דן שילון, שקיבל פרס על מפעל חיים או משהו כזה, והוא עלה לבמה, וצביקה הדר דיבר עליו באריכות, ושילון התרגש, ואז אמר משהו, אני חושב מצטנע, ונזכרתי בתקופת המעגל שלו, שכל בית ישראל היה צופה בפוליטיקאי, והקוקסינל, והזמר, והקוסם, והעורך דין המצליח, והיום, במרחק של כמה שנים, מדורת השבט הזאת נראית כמו היסטוריה רחוקה, ולא כל כך מענגת, ובעיקר סתמית, ונדמה לי שיאיר לפיד, עם תוכנית האירוח הזאת, שהיא לא רעה ולא טובה, לא למעלה ולא למטה, לא מגוחכת ולא מתוחכמת, לא מצחיקה ולא מעציבה, נדמה לי שיאיר לפיד יביט בה בעוד כמה שנים, עת יעלה לקבל פרס על מפעל חיים, ויחשוב לעצמו: יכולתי לעשות משהו אחר.