בשוט הפתיחה של "מדוזות" אנו צופים בבתיה (שרה אדלר) ובחבר שלה ברגע פרידה. את הרקע ממלאים שמים תכולים. הוא אומר לה: "את לא רוצה להגיד לי משהו?... משהו כמו 'תישאר'?" היא לא משיבה. הוא הולך באכזבה ומצטרף אל משאית המובילים. כשהמשאית מתחילה לנוע, נע עמה אל מחוץ לפריים גם הרקע השמיימי שמסתבר כי למעשה הוא רק טפט. רחוב תל אביבי מעופש נחשף מאחורי בתיה, שנותרה עומדת לבדה; היא ממלמלת: "תישאר...". קאט. עולה כתובית: "מדוזות". הפרולוג הזה הוא טוב מכמה סיבות: הוא חושף באמצעים מינימליים וממוקדים את אופייה של הדמות המרכזית, כמו גם את מצבה הנוכחי. בנוסף, השוט הסטטי הארוך והטריק ה"באסטר-קיטוני" של הרקע המפוברק מהווים הצהרה סגנונית שתואמת את מכלול הסרט: מצד אחד, ריאליזם מנוכר בהשפעת המודרניזם האירופי; מצד שני, פנטזיה עם הומור אירוני, לעתים אפילו פאנצ'י. אכן, מדובר בקוקטייל מוזר, מה שלא מונע ממנו להיות אפקטיבי.
סרטם של שירה גפן ואתגר קרת, זוכה פרס "מצלמת הזהב" היוקרתי לסרט ביכורים בפסטיבל קאן, מגולל את עלילותיהם של שלושה סיפורים במקביל. פחות משהם מצטלבים מבחינה עלילתית הם משתקפים זה בזה ומשלימים האחד את האחר. בתיה גרה בדירה מרופטת, כמעט ריקה מרהיטים. היא עובדת בקייטרינג חתונות, אבל ניכר שהיא לא משתתפת בשמחה מסביב. בכלל, נדמה שבתיה לא ממש משתתפת בחיים אלא מרחפת בתוך דיכאון חולמני. יום אחד, ילדה ג'ינג'ית קטנה ואילמת (ניקול לייטמן) יוצאת מבין גלי הים, ובתיה לוקחת אותה אליה. באמצעות הילדה המתוקה והביזארית (המתעקשת לשמור על המצוף סביב מותניה לכל אורך הסרט) בתיה חוזרת להתמודד עם חייה, ובמיוחד עם הוריה הגרושים שלא ממש ערים למצבה.
גם סיפורה של ג'וי (מונט דה לטורה), מטפלת פיליפינית, עוסק ביחסים משפחתיים, הפעם מן הזווית האמהית. ג'וי מטפלת במלכה (זהרירה חריפאי המצוינת), אם מבוגרת ונוקשה שלבתה השחקנית (אילנית בן-יעקב) אין זמן לטפל בה. ג'וי השאירה מאחוריה בפיליפינים בן צעיר, והמכנה האמהי המשותף שלה עם מלכה יוצר ביניהן חיבור רגשי מיוחד.
במהלך חתונתה, קרן (נועה קנולר) ננעלת בשירותים, ובניסיון לטפס החוצה היא נפצעת ברגלה. הרופא פוסל את ירח הדבש המתוכנן באיי הקריביים, וקרן ובעלה מיכאל (גרא סנדלר) נאלצים להסתפק במלון תל אביבי זול המשקיף אל הים. המפגש שלהם עם רלי (ברוריה אלבק), משוררת סקסית ומסתורית ששוכנת בסוויטה מעליהם, מערער את נישואיהם המקרטעים גם כך.
שלושת הסיפורים, אם כן, מתמקדים בדמויות נשיות שנמצאות בסיטואציות של חוסר תפקוד (ניתוקה של בתיה, רגלה של קרן, שיבתה של מלכה ובעיית השפה של ג'וי), מה שמאלץ אותן להיות פסיביות ו"להיסחף עם הזרם" (מדוזות... מטאפורות...); אך בכל המקרים, מעל ומעבר לפסיביות, נרקם קשר נשי בלתי צפוי שחורג מהיחסים המשפחתיים הרגילים המצויים במשבר. הסכימה של הסרט מקבלת את מסגרתה המלאה כשמבינים שכל סיפור מייצג אשה בשלב עקרוני אחר בחיים - הבת, הכלה והאם. בקיצור, מדובר באלגוריה על הווייתן האלטרנטיבית של נשים, בעולם שבו (לעומת "הסודות" של אבי נשר) המרד כבר נשכח מאחור. ואם זה נשמע מעט יומרני אז נכון, אבל היוצרים גדשו את הסרט בסצינות ודיאלוגים קומיים מספיק כדי להקל את האווירה.
"מדוזות" מתהדר באנסמבל שחקנים נרחב ומרשים. מעבר להופעות המשכנעות של השחקניות הראשיות ושחקני המשנה, ישנם גם כמה תפקידי אורח מהנים (דרור קרן, צחי גראד, עמוס שוב וגם אסי דיין שדופק כרטיס בנונשלנטיות אופיינית). הצלם הצרפתי אנטואן הברלה שעבד בעבר עם פרנסואה אוזון ("בריכת שחייה") וצילם את "גן עדן עכשיו" של האני אבו-אסד, מספק פריימים מדודים המציגים את תל אביב כישות צבעונית, טרופית כמעט, אך גם ריקה ומוזנחת. הבימוי חלקלק בכל מה שקשור לשחקנים. גם ברמה הוויזואלית ישנם רגעים יצירתיים, אם כי לרוב ניכרת הבוסריות בכך שדימויים רבים מתאמצים להיות פואטיים ויוצרים עומס הבעתי שלא לגמרי תואם את המינוריות של התסריט.
באופן כללי יותר, אם אפשר לנסח ביקורת על סרט שכבר ביסס את הצלחתו הבינלאומית וללא ספק יצליח לרגש ולהצחיק גם את הקהל המקומי, ישנה תחושה שהניסיון של "מדוזות" להקיף כל כך הרבה דמויות ובעיות בזמן כל כך קצר (78 דקות) לא מאפשר לו להדהד מספיק זמן לאחר הצפייה בו. מעבר לכך, אופן העשייה של הסרט לא באמת התמסר למשבר של הדמויות - השפה הקולנועית שלו נותרת קונבנציונלית למדי ולא נכנסה בעצמה למשבר - לכן היא גם לא חיפשה את אותו הקשר (או הסגנון) הנשי אלטרנטיבי שמגלמות הדמויות. שמא צריכה היתה גפן לבחור במאית שתעבוד עמה על התסריט שלה במקום בעלה, הסופר המוערך? לפי פסטיבל קאן, חס וחלילה!
