היום לפני 57 שנה, ב-5 ביולי 1950, מתקבל בכנסת חוק השבות. חוק זה מבטא את אופיה היהודי של אוכלוסיית המדינה, והוא הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי כולו.
על-פי חוק זה רואה עצמה מדינת ישראל כביתו של כל יהודי בעולם, ובתוקף חוק זה כל יהודי מהתפוצות שעולה לישראל זכאי לקבל אזרחות ישראלית ללא כל תנאי. חוק השבות הוא חוק חילוני ולא דתי, זהו חוק ישראלי. לכן גם המשמעות של המונח "יהודי" מעוררת עד היום מחלוקות רבות.
בשנת 1970 תוקן החוק, כך שיאפשר גם עלייה של מי שאחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או מי שבן זוגו הוא בנו או נכדו של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. הגדרות רחבות אלו אפשרו עלייה של מאות אלפי יוצאי חבר המדינות שזיקתם לעם היהודי לא היתה תמיד ישירה וברורה.
נוסח החוק: הזכות לעלייה: 1. כל יהודי זכאי לעלות ארצה.
אשרת עולה: 2.
(א) העלייה תהיה על-פי אשרת עולה.
(ב) אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר העלייה שהמבקש -
(1) פועל נגד העם היהודי; או
(2) עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה.
תעודת עולה: 3.
(א) יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה.
(ב) הסייגים המפורשים בסעיף 2 (ב) יחולו גם על מתן תעודת עולה, אלא לא ייחשב אדם למסכן בריאות הציבור לרגל מחלה שלקה בה אחרי בואו לישראל.
תושבים וילדים: 4.
כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תוקפו של חוק זה, וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תקפו של חוק זה ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה.
ביצוע ותקנות: 5.
שר העלייה ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו וכן למתן אשרות עולה ותעודות עולה לקטינים עד גיל 18.
